לֹא לִסְמוֹךְ עַל אֲחֵרִים וְלִהְיוֹת שָׁאֲנָנִים
לַמְרוֹת הֱיוֹתֶנוּ כְּאָז מְעַטִּים מוּל רַבִּים
כִּי כֹּחֶנוּ עִמָּנוּ שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לָהֶם חָבִים
וְלֹא יֻפְקְדוּ קָדְשֶׁינוּ שׁוּב בִּידֵי אָחֵרִים
אָנוּ נִשְׁמֹר קָדְשֵׁי הַקֹּדָשִׁים
וּכְהַשֶּׁמֶן אוֹזֵל וְאֵין דֵּי שֶׁמֶן לְהָאִיר
וְנֶס לֹא יִתְרָחֵשׁ כְּאָז כי בְּיָמֶנוּ נָדִיר
נָכוֹן לִרְאוֹת בִּבְגִּידָה זוֹ אַזְהָרָה וָאוֹת
כְּדֵי לְהִזּהֵר מִפְּנֵי הַבְגִידוֹת הַבָּאוֹת
וְלִפְעוֹל לְאַלְתָּר בְּלִי לִטְעוֹת
אַזְהָרָה זֹאת מוֹכִיחָה שֶׁלֹא לְעוֹלָם חֹסֶן
וְאֶלֶּה הַמִּתְנַהֲגִים בִּפְזִיזוּת צָרִיךְ לְרַסֵּן
וְלִזְכּוֹר שֶׁאֶת בִּטְחוֹנֶנוּ עַמֶּנוּ שּוֹמֵר לְבַדּוֹ
וְכִי דָי לוֹ בִּמְעָט הַשֶּׁמֶן שֶׁנִמְצָא בְּכַדּוֹ
כִּי תָּפַשְׂתָּ מְרֻבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ
פֶּן תִּוָּכַַח כִּי אֶת הָעִקָּר זָנַחְתָּ

אחרים לא יוציאו לנו הערמונים מן האש

על הדבר שרחוקים מאוד בימי יוסף, כמסופר בסוף פרשת וישב שם: צשפתר יוסף חלום שר המשקים בקש ממנו לעשות טובה: כִּי אִם זְכַרְתָּנִי אִתְךָ כַּאֲשֵר יִיטַב לָךְ וְעָשִיתָ נָא עִמָּדִי חֶסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מן הבית הזה (וישב מ/יד). בכך בטח יוסף באדם ולא בטח בעצמו ובאלוהיו. אלוהים העניש את יוסף על כך בהשאירו שנתיים נוספות בכלא שנאמר: ויהי מקץ שנתיים ימים וגו'... (מא/א) כלומר בתום שנתיים מאז שפענח יוסף את חלום שר המשקים זה הזכיר את יוסף בפני פרעה כמפענח חלומות. והנה בימינו בערב חָנֻכָּה כאשר "הידידה" הטובה מפקירה את ידידתה, אנו קוראים פסוקי סוף פרשת וישב וראשית פרשת מקץ ונדהמים לדעת, איך שהספור חוזר על עצמו ואין לומדים ממנו לקח, בשימנו מבטחנו באחרים שיעמדו לצדנו בעת הצורך. אגב כך נהגו כל מנהיגינו בעבר וכך נוהגים בימינו ולא הפנימו כי רק אם נוח לזר אשר שמנו מבטחנו בו הוא יפעל למעננו, אם לא נוח לו הוא ישכחנו. זה קרה פעם ולא למדנו ושוב חוזרים אנו על אותה טעות וסומכים הפעם על "נדיב" אחר. שימכור אותנו "בנזיד עדשים" כמכירת עשו את בכורתו כשרצה רעב. מדוע לא הפנמנו כי כל מדינה בימינו תתקע סכין בגבנו, אם זה יקנה לה השפעה אצל צרינו. יש רמז בפנית יוסף אל שר המשקים כאומר לו: "או בא מה" מי שיבא או אם יבוא, אני סומך עליך כי תזכרני להצילנו מכלא בו אני יושב על לא עול בכפי. בשים יוסף מבטחו באדם להוציאו מכלאו. בחר בכך יוסף באדם בשר ודם-אף אם היה אותו אדם נושא משרה רמה כְּשַׂר הַמַּשְקִים, במקום לבטוח בעצמו ובאלוהיו. על כך שלם יוסף בישיבה בכלא שנתיים נוספות הוא משך זמן "שִׁכְחֲתוֹ" של שר המשקים את בקשת יוסף ממנו. דבר זה בא להזהירנו: "אל תבטחו בנדיבים" אל תבטחו בבן אדם שאין לך ממנו תשועה. מתי נזכר שר המשקים להזכיר את יוסף? כשזה פועל לטובתו שלו כאמור: ויהי מקץ שנתיים ימים (מא/א). וידבר שר המשקים את פרעה לאמר חטאי אני מזכיר היום (מא/ט) השר זכר את יוסף לא לקים הבטחתו, אלא כדי שיצטין בפני פרעה שמוצא לו פותר לחלומותיו. רש"י מחזק את הצורך לבטוח בה' ומביא את הפסוק: אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רְהָבִים (אֶל מִצְרַיִם). (תהלים מ/ה) מִצְרַיִם נקראה רהבים על-ידי הנביא שאמר עליהם: וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ, לכן קראתי לזאת רַהַב הֵם שָׁבֶת (ישעיה ל/ד). זכרונו של אדם האמור לעזור לזולתו, נעלם לו ושוקע בשכחה עמוקה ולא נשמע קולו. רק כשזה בא לשרת עניינו, יִזָּכֵר בהבטחתו.

יוסף עולה לגדולה

בשעה ששמעו של יוסף כפותר חלומות מגיע אל פרעה מלך מצרים, מתחיל תהליך התגשמות חלומותיו. זה מתחיל בהיותו בן שבע עשרה "רועה" זה לא רק תאור מקצועו של יוסף אז, אלא זה תואר של מנהיג רועה צאן מרעיתו. הכינוי רועה כתואר של מנהיג נמצא במשה, אשר לית מאן דפליג שהוא היה מנהיג, רועה אֻמָּה בהתהוותה. גם יוסף נזכר כרועה רמז לעתיד שאז יהיה מנהיג רםמעלה במצרים, גום "ראש לְאֵחָיו ולצאצאיהם". כשרונו של יוסף לפענח חלומות הביא אותו למעמד של משנה לפרעה שעל פיו "ישק דבר". פרעה קבל את פענוח שני חלומותיו (שבע שנות שבע ושבע שנות רעב) ובכך בעזרת יוסף פרעה הכין את עמו לעמידה בשבע שנות הרעב וזאת בעצת יוסף לצבור בר - תבואה בשבע שנות הַשָּׂבָע, כדי ישתנו אוכל לעם בשבע שנות הרעב. באמרו לפרעה:יַעֲשֶה פרעה וְיַפְקִד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ וְחִמֵּש אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע (מא/לד). המלה יַעֲשֶה נראית מיותרת במשפט המדובר, המדרש מבהיר שיוסף הציע לפרעה להטיל מס על נתיניו ואמר לפרעה: תַּעֲשֶׂה אַתָּה בהטלת מס עליך כי אז גם העם יעשה כן לאמור: קְשׁוֹט (התקן) עַצְמְךָ תְּחִלָּה, ואחר קְשׁוֹט אֲחֵרִים. ופרעה קבל הצעת יוסף והפריש חֹמֶשׁ מרכושו בטרם יחייב את העם להפריש חֹמֶשׁ. כך רכש יוסף מעמד כמשנה למלך מצרים שאמר לו: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּק (במשמעות מֶשֶׁק) כֹל עַמִי, רַק הַכִּסֶּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (מא'/מ'). יוסף כצדיק לא עשה למענו, אלא למען הכלל. לפיכך יוסף זכה במקורותינו לכינויים רבים, יוסף הצדיק, שלא התפתה לחיזוריה של אשת פוטיפר צפנת פענח בפענחו צפונות חלומות אחרים וביחוד שני חלומות פרעה, יוסף המשביר, שספק מזון בשנות הרעב,למצרים ולאביו ולאחיו ולצאצאיהם שהורידם אליו למצרים.

יוסף נוהג כמנהיג העושה חסד

ראינו כי יוסף עבר סבל רב עד הגיעו למעמד של משנה למלך מצרים, אף על-פי כן משראה את שגרמו לסבלו, לא העניש אותם, אבל נתן להם לטעום טעם ההתעללות שהייתה מנת חלקו ללמדם לקח. כיון שיוסף היה צדיק לא נהג בדרך של "מכה כנגד מכה". יוסף רצה להוכיח לאחיו שהם טעו כשלא האמינו לחלומותיו, כיהם הם מתגשמים לנגד עיניהם, וכי זה רצונו של הקב"ה ולא רצונו של יוסף. מכל מקום לא שקל להם באותומשקל ששקלו לו. האחים לא העלו על דעתם שהמשנה לפרעה הוא יוסף אחיהם הם לא הכירוהו בגלל מעמדו, אך הוא הכיר אותם שנאמר: וַיַּכִּרֵם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות (מב/ז). רואים אנו שחלום יוסף הראשון מתגשם שנאמר: וישתחוו לו אפים ארצה (מב/ו). כמי שרצה לומר להם: "לא רציתם אותי כאח מפונק ובעל מעמד מיוחד, קבלתם אותי כשליט ואתם נתיני". בגלל מעמדו הרם היו ליוסף שונאים מבין אצטגניני פרעה ואמרו לפרעה כמתאוננים: נָכְרִי שעלה לגדולה ואילו הם נתיניו לא ראויים לכך. ויוסף נהג התהנהג עם נתיני פרעה המצרים במדת הרחמים, הוא חס עליהם ונתן להם אוכל בתמורה אומנם בתמורה מלאה, כשהתמורה נתנת לפרעה ולא לו. האגדה מספרת שאצטגניני פרעה אמרו לפרעה: עבד שנקנה בעשרים כסף תמשילהו עלינו ? אמר להם: גינוני מלכות אני רואה בו אמרו לו: אם כן יהא יודע בשבעים לשון. בא מלאך גבריאל ולימדו ולא למד. הוסיף לו את האות ה' לשמו- אחת מאותיות ההויה וְלָמַד, שנאמר: שפת לא ידעתי אשמע, (במסכת סוטה לו' ב'), דהיינו גם את השפה למדו המלאך. ידוע כי אותיות ה' ו- י' שנתוספו לשמותיהם של אברם ל-אברהם, של שרי ל-שרה, של הושע ל-יהושע של יונתן ל-יהונתן ועתה האות ה' נוספה ליוסף ונקרא יהוסף כפי שנאמר: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע" (תהלים) גם יעקב שנקרא ישראֵל קבל את שם השם אֵל לשמו.

זֹאת דְּרָמָה בִּמְלוֹא מוֹבָן הַמִּלָּה
דְּרָמָה מִן הַטּוֹבוֹת בָּהִסְטוֹרְיָה
יַחֲסֵי אָחִים לֹא לְפִי הַתְּאוֹרְיָה
הַחֲלוֹמוֹת הָיוּ,אַךְ לֹא בְאַסְפַּמְיָה (עיר בספרד רחוקה, בהשאלה לא חלומות שוא) ¹
בְּפִתְרוֹנָם נִתְקַיְמוּ כֹּל מַעֲשֵׂי יָהּ

יִשְׂרָאֵל עָתִיד לָרֶדֶת עַד הַמְּאַסֵּף
וּבְכַךְ לְהַגְשִׁים שְׁנֵי חֲלוֹמוֹת יוֹסֵף
תְחִלָּה יוֹסֵף מוֹכִיחַ אֵחָיו שְׁחָטְאוּ
כְּנוּעִים וּמְבוּזִים לְאַרְמוֹנוֹ הוּבְאוּ

הוּא נָתַן לָהֵם שִׁיעוּר אֵיך אָב חַשׁ
כְּשֶׁבְּנוֹ בַּשֶּבִי,הוּא נִרְעַשׁ עַד נוֹאַשׁ
כִּי הַדֶּרֶךְ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים מְמֻקָּשָׁה
בְּפֶרֶק מְרַגֵשׁ תִּסְתַיֵּם לָהּ הַפָּרָשָׁה.


הדברים מובאים כתזכורת

הם נכתבו בשעתו ונשארו אקטואליים כמאמר בלתי נשכח, שנשננו ועליו לא נפסח. הדברים אינם מתישנים כּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה שאננים. וזה אשר עלינו לאמר כמאמר של סוף דבר דוקא לעצמנו ובעיקר למנהיגינו:

אַל תִּבְטַח כְּיוֹסֵף בָּאָדָם, כִּי בְּטוֹב לוֹ, זִכְרוֹנוֹ יִדַּם. נאמר אז עוד: הָיָה וְנִצַּלְתָּ מִצָּרָה, מְהַשְׁפָּלָה הִזָּהֵר, כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ לִגְדֻּלָּה אַל תִּתְאַכְזֵר. תּוּכַל לִגְדּוֹל מִמֶּלֶךְ כְּפַרְעֹה, אַךְ לֹא תִּגְדַּל מֵעַמְּךָ וּמִזַּרְעוֹ. נְהַג בְּפְקוּדֵיךָ בְּהֲבָנָה וּּבְרֹךְ, וְאַל תִּנְהַג כְּמוֹ עֶבֶד כִּי יִמְלֹֹךְ. אָמְנָם הַכֹּל הוּא,"רְצוֹן שָׁמַיִם", זֶה אֵינוֹ מַצְדִיק כֹּל מַעֲשֶׂה יָדַיִם. נָכוֹן נֶאֱמַר הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, אַךְ נֶאֱמַר גָּם חוּץ מֵיִרְאַת שָׁמַיִם. נראה שגם יוסף לא נהג כהלכה כלפי אחיו, בְבוֹאוֹ לְתָרֵץ לָהֶם מַעֲשָיו, בִדְבָרָיו הוּא הִשְׁפּיל אֵחָיו. לְבַסּוֹף, הַדְרָמָה תִּסְתּיֵּם בְּדֶמַע וּכְאֵב כְשֶיוֹסֵף עַל כֶּס מַלְכוּת יוֹשֵב, ונוסיף לקרוא אֶת הַדְרָמָה אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא תָּמָה, אֵיךְ יוֹסֵף הַחוֹב פוֹרֵעַ, וּפוֹרֵשׁ הַצִּידָה וְדוֹמֵעַ, אַכֵן זֶה הָיָה רְצוֹן שָׁמַיִם, כִּי הַדָּם אֵינוֹ הוֹפֵךְ מָיִם.