"המקובעים" הם אנשים שמנכסים לעצמם מושג או קבוצת מושגים, הופכים אותם ליסוד בעל מאפיינים אמוניים ונוהגים במושג "המאומץ" כאמת מוחלטת בכל התייחסויותיהם.
הגישה המנכסת נשענת על זיקה אמוציונלית או על דימוי אוטופי של נושא-האמונה, שאינם חדירים לביקורת רציונלית. הלקונה העיקרית בגישתם של אנשים אלה למושגים המאומצים על ידם, היא שלמן הרגע שזכו באצטלת הקדושה, אין הם עומדים יותר לבחינה עובדתית או רציונלית חוזרת. אמיתותם האבסולוטית חסינה תקפה מעל ומעבר לעובדות או לנסיבות המשתנות.
סינדרום המקובעים הוא מצב של ניוון הרציונל או האמפיריקה בהתייחסות למציאות ולדינמיקה המתמדת שלה. במקרים רבים זהו מצב הפיך, אבל עיתוי ההפיכות ונסיבותיה אינם ניתנים לניבוי מדויק. התשובה לשאלה מהו המנגנון הרציו-פסיכי השולט או מוביל את בעלי הסינדרום בקיבעונם המתמשך, קשורה במידה לא מבוטלת למשך זמן הקיבעון. עם חלוף הזמן נחשף המושג האמוני לשפע של עימותים עם עובדות והסברים שאינם מתיישבים עם המציאות או הניסיון האישי. שינוי עשוי להתחולל מוקדם יותר אם הקיבוע נתקל בסתירה חריפה לנסיבות שבהן נרכש מלכתחילה.
אנשים הנמנים על קבוצת "המקובעים", עשויים להתעורר מקיפאונם המחשבתי לאחר חלוף זמן רב, ללא מאורעות חריגים, בעטיה של התיישנות הזיקה האמוציונלית או הדימויים המחוללים את הזיקה הכמו-אמונית - תולדה של חולשה והתפוגגות של הזיכרון האנושי. ומאידך-גיסא הם עשויים להתפכח בהשפעת "הלם" קוגניטיבי, המעמיד בסתירה קשה את הזיקה הכמו-אמונית מול המציאות. הם עשויים להתעורר מקיפאונם הקוגניטיבי גם בהשפעת שינוי עמדות אצל המודלים הסימבוליים ששימשו יסוד-השראה לקיבוע העמדה המקורי, או בהשראת ניתוק אידיאולוגי או נפשי מיסודות ההשפעה המעצבים ומשמרים את הקיבעון.
מסע צלב
"מקובעים" מצויים בכל שדרות החברה. פגיעתם עשויה להיות קשה, משום שהידברות רציונלית עימם לרוב חסרת סיכוי להביאם לידי שינוי עמדות בטווח זמן קרוב. מציאת מושא קבעון חלופי, או דמות-מופת שתעביר להם את המסר המבוקש, עשויים להיות מתודולוגיה טובה להשגת מודוס אופרנדי עימם, אולם זהו מודוס בערבון מוגבל. הואיל ולקיבעון מאפיינים של אמונה, תגובותיהם של מקובעים לאירועים המנוגדים לקיבעונותיהם קשות לחיזוי.
כתיבת שורות אלה וניסוח הדברים, נעשו בהשראת שתי מערכות של אירועים מן הזמן האחרון: "מסע הצלב" של "נערי השמאל שהתיישנו" נגד הכוונה להנציח את אלוף (מיל')
רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל בשער הגיא, 15 שנים לאחר הירצחו ע"י טרוריסטים ערבים, והעצרת "הלא פוליטית" לזכרו של רבין בכיכר מלכי-ישראל לשעבר; עצרת ליום הזיכרון ה-21 לרצח רבין ז"ל על-ידי פושע ישראלי. העצרת אורגנה על-ידי המחנה "הציני", באיחור, כמחאה א-פוליטית כביכול, כתגובה להיעדר יוזמת תמיכה ממלכתית בעצרת "הרגילה" לזכר רבין, וכמענה דווקאיסטי ליוזמת הנצחתו של גנדי - כל הסיבות השגרתיות והלא נכונות בכפיפה אחת.
מעניין לעקוב אחר התפתחות שתי התופעות והמלל שנלווה אליהן מצד "המחנה המנכר" והמלין. במשך שנים נאבקה משפחת רבין למען הכרה ציבורית רחבה ברצח ראש הממשלה רבין ז"ל כאירוע ממלכתי ובצדק. במשך 20 שנה, חרף אינסוף דיבורים, נאומים, חומר כתוב וחומר מדוברר בתקשורת המגויסת, לא עלה הדבר בידה. לדעתי ולדעת רבים אחרים, הסיבה העיקרית לכך הייתה אי-הצלחה לבודד את מעשה היחיד של רצח של ראש הממשלה - על-רקע של מחלוקת פוליטית - מניסיון מתמשך ועקר להאשים ברצח את כל הימין הפוליטי בישראל. הסיבה לעיקשות ולקיבעון שהשתקפו מעמדה זו היו ברורים כשמש - ניסיון לקושש תמורה פוליטית מהשחרת דמותם של בני-הפלוגתא הפוליטיים הראשיים של השמאל הישראלי, על-ידי דמוניזציה והשנאת דמותם.
קביעון קבוצתי
כישלון משפחת רבין, הפך את האירוע מלאומי-כולל לפוליטי בין-מפלגתי, הדיר את רגליהם של רבים מאירועי הזיכרון וניוון את האירוע מממלכתי למפלגתי. ניסיון השמאל לדוג במים עכורים, ביקש למנף את אירועי האזכרה ואת הסלידה הציבורית הרחבה מן הרצח, לכלל "הנחלה לציבור של רעיון חלוקת
הארץ", שאיפיין את הסכמי אוסלו, שרבין היה ממחוללם הראשי, אף-על-פי שלא היה יוזמם המובהק. מאמץ זה קיבל בטקסים ובדברים שנשאו בהם ע"י חברים מהשמאל הישראלי, את הביטוי המודגש "מורשת-רבין". למרות העובדה שלרבין שהיה גם איש הפלמ"ח, גם רמטכ"ל צה"ל, שר ביטחון בישראל, וראש ממשלה - הייתה מורשת מגוונת וחשובה לא פחות מרעיון אוסלו, כל הדברים מלבד אוסלו שועבדו לאובססיה ולקיבעון ההיסטרי, והתמסמסו. ככל שהציבור הישראלי התרחק מרעיון אוסלו, דחף השמאל הישראלי את משפחת רבין, לאמץ את הפירוש שלו ל"מורשת". סופו של העניין היה האירוע הלא משכנע של האזכרה (שנכשלה למעשה) ביום השנה ה-21 לרצח. לטעמי - יש מעט מאוד דוגמאות לקיבעון קבוצתי מקיף, מובהק וגדול מזה.
דומני, שיום הזיכרון ה-21 לרצח, קיבע במערכת הציבורית את המחלוקת ולא ניתן יהיה לשנותו, אלא אם ייעשה מאמץ מיוחד ע"י המשפחה, להתנער בפומבי מ"הנטל" הפוליטי שמעמיסה על היום הזה מפלגת "המחנה הציני". לא כך נוהג עם בוגר. בגוון שמקבל האירוע בהשראת הקיבעון, הולכים לאיבוד עיקרי המסרים: כבוד לשירותו הכולל לעם בישראל, גם אם שירות זה לא נעדר שגיאות; חינוך הציבור בכלל, והנוער בפרט, להבנת המשמעות העמוקה של רצח פוליטי בדמוקרטיה; התנגדות ציבורית רחבה לחלוקת הארץ ב"רוח אוסלו", שאין דרך להתגבר עליה באמצעות מניפולציות פוליטיות מפוקפקות.
אכן, רבין היה ראש ממשלה וגנדי "רק" שר; רבין היה רמטכ"ל וגנדי "רק" אלוף בצה"ל; רבין נרצח על-ידי פושע יהודי וגנדי על-ידי מחבלים ערבים, אך שניהם הקדישו את חייהם להגנת המדינה ושילמו את המחיר הגבוה ביותר בגין אותו סכסוך עצמו. אם עובדות אלה הן שעושות את ההבדל בין "קדוש" "לטמא" ובין "ראוי" "לבלתי-ראוי", לי אישית נראה שהשבר המוסרי והתרבותי אליו נקלענו בגין "הקיבוע" המחולל ומקיים שסעים אלה, הינו עמוק ומסוכן. "לא תעמוד על דם רעך", היא מצווה שוות-משקל ביהדות לשימור ערך החיים, וכאן אנו נצבים בפני פנקסנות קטנה וזולה.
אליטיזם וקידמה
נראה שהתסכול במחנה השמאל על כישלונותיו הפוליטיים "בחזית הדמוקרטית" שלנו הוא כה גדול, עד שהשיפוט הבריא והשכל הישר של מנהיגיו התדרדרו לשפל המדרגה, שרק מכה אלקטורלית נאמנה תחלץ אותם ממנו, אם ישרדוה. תהליכי ההרס העצמי במחנה זה הם בגדר ריקבון שספק אם ניתן להתנקות ממנו. השנאה העצמית האוכלת אותו בכל פה, שנאת הזולת המוסתרת היטב תחת מעטה של אליטיזם וקידמה, אובססיית השערוריות שסיגל לעצמו על קלה וחמורה כאחת, כל אלה כבר אינם מפוצים על-ידי הזכויות ההיסטוריות שבהקמת המדינה, ומוטב שייעלמו מחיינו. מחוללי שנאה, הסתה וניכור יש לנו מספיק מבחוץ; איננו זקוקים לעזרה מבית בחסותם של קיבעונות מופרכים וצביעות חסודה.
כשייעלמו גורמי ההסתה וההתססה, יתאפשר גם ביתר קלות לתקן את ליקויי האמת שבנו, ויש בהחלט גם כאלה.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
