הפרטת הלכידות, הפרטת הבושה או שמא: קץ הציונות

נראה כי הבעיות הכלכליות של מדינת ישראל (יוקר הדיור, רמת הפערים בין קבוצות באוכלוסייה ושאר מרעין-בישין) אינן הולכות לקראת פתרון. גם לא הבעיות החברתיות וכמובן שלא הבעיות הפוליטיות (צוללות, "הסדרה", סיפוח וכל כיוצאים באלה). אין זה "רק" או "גם" בשל הבעיות הביטחוניות והמדיניות ואף לא בגלל שאין פתרון לשאלות העומדות על הפרק. למעשה, יש פתרונות. אבל, הממשלה הזאת שכנראה הינה גרועה אפילו מקודמתה, כלל אינה מעוניינת בפתרונות. לפחות מבחינה זאת זו הינה הגרועה שבממשלות ישראל - ודאי שמאז משנות השמונים. למעשה, ממשלת פרס של שנות השמונים הייתה כנראה האחרונה בממשלות ישראל שפעלה ברצינות למען פתרון בעיותיה של המדינה וגם היא הייתה יחידה במינה, לאחר חצי דור של ממשלות רעות.

הבעיה העיקרית של מדינת ישראל איננה הסכום הדמיוני של מאות רבות של מיליארדים (של שקלים, דולרים ושאר מטבעות) שהושקעו בשטחים, בהתנחלויות - אף כי בהחלט היה ניתן להפנות סכומים אלה לצרכים מועילים וחיוביים יותר (חינוך, בריאות, טיפוח התעשיה והחקלאות, פיתוח תחבורה ציבורית - והרשימה ארוכה). הבעיה היא שממשלות ישראל, בעיקר מאז ממשלת רבין השנייה (95-92) ולמעט החדשים המועטים של ממשלת המעבר של פרס - הפריטו את מדינת ישראל לדעת ושינו את תכלית קיומה של המדינה שהקימו בן-גוריון ועמיתיו לפני קצת למעלה משישים שנה. למעשה, למעלה מעשור עסוקות ממשלות ישראל - ובעיקר אלו שבראשן עמד נתניהו - בקיצוץ בתקציב, שכל כולו מופעל על תחומים כמו השירות הציבורי, במלחמת חורמה בעיקר בעניי ישראל; ובעיקר - בניסיון להשמיד את גורמי הלכידות החברתית ומכאן גם, יכולתה של המדינה לפעול כיחידה אחת למרות ההבדלים האידיאולוגיים והתרבותיים שבין מרכיביה האנושיים.

זה התחיל עוד בימי ממשלות הליכוד הראשונות וביתר שאת מאז ממשלת רבין והיה נחלתן של הממשלות שבאו לאחר מכן. עיקר פעולתן של ממשלות ישראל היה לצהול על פירוק ההסתדרות כארגון חברתי-כלכלי כולל; לתת במתנה את נכסי הלאום לעשירים ולמקורבים שהשלטון חפץ ביקרם - בעיקר כנגד תמיכה בו ולעיתים (יותר מתכופות) תמורת מתנות לאשת השליט ובניו; להפוך את השירות באוצר לקרש קפיצה לעושר - בדרך-כלל מופלג - עבור בכיריו; להפקיר את השירות הציבורי (ה-Civil Service) לקבלני כוח-אדם (שבשעותיהם הפנויות היו, רבים מהם, גם לקבלני קולות במפלגות השונות, בעיקר בליכוד); ולבסוף - להפוך את החברות בבית-המחוקקים, הכנסת, לפרס בתחרות, זולה הענייה מבחינת תכנים ויקרה מבחינה כספית ובעיקר: חפה מכל מחויבות אידיאולוגית וחברתית.

ועתה, כמעט כפועל-יוצא מתהליך זה, באה ממשלת ישראל - שאלמלא כסילותה היה מקום לכנותה "ממשלת זדון" - והפריטה את שני המרכיבים האחרונים שבנכסיה של האומה: הלכידות והבושה. הממשלה הזאת שוב אינה רואה לעצמה חובה לדאוג ללכידות החברתית ואין היא רואה צורך להתבייש בעליבות שאליה היא מביאה את אזרחיה.
בהקשר הפוליטי-מתנחלי, אפשר לראות זאת בטירוף המערכות שמסביב למה שקרוי כאן "חוק ההסדרה", בפרשת החייל שהורשע בהריגה, אזריה או ברעיון לחוקק חוק סיפוח. זה הינו טירוף החורג אל-מעבר למותר ולאסור לפי המוסר היהודי (למשל, "לא תגנוב"), לדין הבינלאומי (המתיר - וגם זאת רק במשורה - לבצע הפקעה לצרכים צבאיים מובהקים ואך ורק לשם-כך, בשטח כבוש/מוחזק/משוחרר) ולחוק הישראלי (הקובע שהריבון בשטחים הוא המפקד הצבאי - ולא הכנסת). אבל מכאן נולדת גם התוצאה של תוכניות כלכליות למיניהן, שאינן אלא עוד בלונים מלאי אוויר חם, המצטרפות לרשימה בלתי-נגמרת של רפורמות כלכליות המובאות חדשים לבקרים זה למעלה מעשור ואשר כולן הבטיחו צמיחה אך הצליחו רק להעמיק את החורבן. עתה מבקשת הממשלה שוב לקצץ בהוצאות החברתיות - וזאת במקום להרחיב פעילות משקית ממשית (להבדיל מפעילות של עסקי אוויר) ולהגדיל את צד ההכנסות, מה שהממשלה כלל לא מעלה על הדעת שהוא אפשרי. עוד קיצוץ, עוד הפרטה, עוד מתנות לעשירים ולחזקים; עוד אדישות ביחס לחלשים - אלה שאין לממשלה כל תחושת סולידריות לגביהם, אלה המתביישים לבדם. והקיצוצים המתוכננים - שוב הולכים על החלשים, על מי שהם מחוץ למעגל הלכידות, אלה שהממשלה לא מתביישת עבורם.

הכתובת על הקיר מרוחה באותיות קידוש לבנה. הציונות שאפה לבנות מדינה של לכידות, מדינה של מאמץ כולל לרווחת הכל - לא מדינת כל עשיריה. בהתנהגותה, מביאה הממשלה את הבשורה של קץ הציונות, אולי אף את קיצה של מדינת ישראל. העשירים כבר הבריחו את כספם אל מחוץ למדינה, הודות לליברליזציה הפראית שאין דומה לה בעולם. כאן יישארו רק העניים והמתביישים. ורק נשאר עוד לשאול: ואיפה האופוזיציה....