פסל החרות לא מצייץ

הכיתוב על פסל החרות המקדם את נוסעי כל הספינות הנכנסות לנמלה של מנהטן, ובהם הפליטים העומדים צפופים על הגשר לראות בעיניהם חוף מבטחים כתוב בשמה של אמריקה:

"Give me your tired, your poor, your huddled masses yearning to breathe free "

הבו לי את העייפים שבכם, את ענייכם, את המוני הפזורה הנכספת לנשום כבני חורין. (תרגום חופשי שלי).

אכן פסל החרות הוא מן האנדרטאות המצולמות ביותר בעולם, וארצות הברית היא המדינה היותר " מולטיפליטית" בעולם. הילידים האינדיאנים הם מיעוט שבמיעוט, והרוב הגדול של האמריקנים הלבנים הם צאצאי מהגרים, צאצאי פליטים, צאצאי חולמים שבאו באמונה כי ביבשת שלא זוהמה בכופרים יוכלו להקים קהילייה של נאמני אלוהי הנביאים ושל בנו ישוע, והשחורים צאצאי העבדים שהגיעו ומותניהן קשורות לירכתי ספינות העץ וידיהם למשוטים, וההיספאנים צאצאי עניי אמריקה הדרומית מוכת העוני, והסינים והקוריאנים והיפנים צאצאי נדידת האסיאניים אל חירויות וכלכלות מחיות.

והיהודים!

אולם, כמו בכל חברה קולטת, הפליטים שהגיעו ראשונה, הם הגל השליט, הוותיק, המתייחס לגל השני הבא אחריו כאל גל פולש, והגל השני, הנרגע עם השנים על החוף, מתייחס כך לגל אחריו, והגלים הראשונים האלה, הלבנים כולם לא "השתגעו" מן הכיתוב על פסל החרות. בשנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה מצא משאל הגלופ כי 61% מן האמריקנים לא רק מתנגדים לקלוט פליטים יהודים, אלא בנוסף טוענים 65% כי היהודים באירופה נושאים לפחות בחלק מן האשמה שהם נרדפים והאחריות להצלתם חלה עליהם, לא על האמריקנים. ועידת אוויאן ב1938 אישרה כי מדיניות ארצות הברית זהה למה שמשאל דעת הקהל חשף. בימי מלחמת העולם השנייה בה נרצחו מיליונים לא קלטה אמריקה אלא קצת למעלה משלושים אלף יהודים, החזירה את האונייה סנט לואיס לאימי אירופה. ב1946 נערך משאל שאל האם תהיה בעד או נגד ההצעה המחייבת מדינות לקלוט פליטי שואה על-פי מדד גודל האוכלוסייה שלהם. 59% מן האמריקנים התנגדו. 23% היו בעד ובלבד שמדינות אחרות תסכמנה אף הן. האמריקנים חשדו בפליטי וייטנאם, בפליטים קובניים, וסגרו את חופיהם מפניהם. משאלי דעת הקהל לאורך השנים מוכיחים כי הארץ שכולה פליטים, שמרה על רוב שראה בהם נטע זר שיישאר זר. פסל החרות לא השתתף במשאלי דעת הקהל.

הוא ניצב גם עתה אחרי הצוו הנשיאותי הנושך אף על-פי שהוא בוסרי, במקום בו הוא ניצב. הוא לא זז ממקומו אף על-פי שהצוו הנוגד מה שכתוב עליו על הפסל המבשר הזה, מעורר זעם צבור בארצות הברית עצמה, תדהמה בעולם הערכים ההומניטריים, עויינות בקרב המאמינים האיסלאמיים הרואים בצוו ביטוי לשנאת זרים המתעצמת בשנאת מוסלמים. ייתכן מאוד כי הצוו הנשיאותי לא היה בא לעולם אילולא העריך הנשיא או עוזריו הקרובים ביותר כי משהו בצוו הזה הוא בד.נ.א של האוכלוסייה שבחרה בנשיא, וחרף הסערה שהוא מטלטל בה את הליברליים בעולם כולו, הוא עונה למאווי ליבם של הקסנופובים שלו. הפסל יכול לכתוב מה שהוא רוצה. אבל לצייץ הוא לא יכול.

ועם כל האמור, וכל הניתוחים, וכל המומחיות של מלומדי מדעי המדינה והיחסים הבינלאומיים, אנחנו, יהודים בני יהודים, שאין בנו אחד שלא היה - או הוא, או אביו ואמו, או סבו וסבתו, פליט אי-אז או אי-שם, ואין בנו אחד שאיננו זוכר מה עלה בגורלם של יהודים שלא נתנו להם או להיכנס או לעבור גבול או לנחות - איננו יכולים למצוא שום עילה המצדיקה גזירת נעילת שער בפני מי שלא חטא אלא או במוצאו, או באמונתו, או בגירוש אלים מארצו, או באיום על חייו אם ישוב אליה. אחרי שהעלים את נוכחותנו המפורשת בגיא ההריגה באירופה ביום הזיכרון האוניברסלי לשואה, ולא התנצל, והסברי עוזריו מוכיחים כי לא הייתה שכחה או רישול בניסוח השתתפותו בצער, אלא גם אם היו - הם מוצגים עתה ככוונת מתכוון מפני שלדידו של הנשיא ועוזריו לא היינו אלא אחד מכל האחרים - בוודאי איננו מותרים לתור אחרי רציונל מפוקפק לצו נשיאותי גורף שהוקפץ לתוך הנוף העולמי ביצריות בלתי נסלחת.
הנשיא צריך לדעת זאת. אם הוא ידיד, ידיד אמת, הוא יעריך אותנו על שאנו אומרים לו כי הרחיק לכת אל מעבר למה שאנו יכולים להזדהות אתו, ומודה ועוזב, ירוחם.