לקראת סוף פרשת השבוע, מִּשְׁפָּטִים כתוב פסוק אשר שתי המלים האחרונות בו מצביעות על יסוד עיקרי בעבודת ה' (שמות כד): [ז] וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. לפני כן כתוב פסוק עם סיום דומה אבל שונה: [ג] וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה', וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה. כאן מתעוררת שאלה בדבר סדר האירועים בשתי הפרשות האחרונות, שכן גם בשבת שעברה, בפרשת יתרו קראנו פסוק דומה (פרק יט): [ח] וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה... האם זו אותה אמירה שכתובה בפרשת השבוע שלנו? רש"י אומר שאכן כן, מה שכתוב בסוף פרשת מִּשְׁפָּטִים קרה לפני מעמד הר סיני.

לפי רש"י יוצא שסדר האירועים היה כזה, את התורה קיבלנו בשישי לחודש השלישי אחרי כמה ימי הכנה שבמהלכם: ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפ' ואלה המשפטים. רש"י מצטט בזה את חז"ל והעולה מהדברים הוא שהאמור בפרשת יתרו, פרק י"ט עד פסוק ח' מכוון לאמור בפרשתנו עד פסוק ג' בפרק כ"ד, כָּל-אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה. ומה הם אותם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה'? הרי סביר להניח שהם שמעו אי-אלו הוראות שביחס אליהן התחייבו. מסתבר לומר ששמעו את כל המצוות שבפרשת משפטים וביחס אליהן נאמרה ההתחייבות: נַעֲשֶׂה. כולם שמעו כאשר ה' אמר למשה: [א] וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. עם כל ההמשך.

אלא שלא די בהתחייבות הזאת ביחס להוראות הכתובות בפרשת משפטים, כי רוב ככל ההוראות בפרשה הן הגיוניות וחלק גדול מהן אף מתחייב על-פי השכל האנושי. לכן מורה הקב"ה למשה (בפרשת יתרו) לנקוט פעולה נוספת: [י] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. צריכים לכרות ברית של קדושה בינינו ובין ה' וזה מה שמסופר בפרשתנו: [ה] וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַה'—פָּרִים. [ו] וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. רק אחרי זה העם הכריז נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. הבינו את הרעיון; מצוות צריכים לקיים בין אם מבינים ובין אם לא, קודם כל נעשה. רק אחר כך נחתור להבין, לחפש משמעות.

בעיה בזיהוי סמכות העל

ואחרי שהכריזו-התחייבו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, רק אחרי זה זכו להתגלות הגדולה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עימם ומכריז: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. גם קודם הם שמעו מה שה' אמר למשה. הרי זה מה שהשריש בהם (ובנו) את האמונה הנצחית במשה ובנביאים שעמדו אחריו. אבל השמיעה שלהם הייתה מהצד, כאדם שהזדמן לו במקרה לשמוע שיחה בין אחרים, דברים שלא נועדו להגיע ישירות לאזניו. אחר כך שמעו ממשה את הדברים שאמר לו ה', כאשר הם מאזינים מהצד לאותם דברים, ומכאן ואילך ידעו בביטחון מוחלט כי משה אינו אומר דבר מעצמו, אלא כל דבריו הם דברי ה' אשר שְׁלָחוֹ. ומכיוון שכל הדברים הם דברי ה', הרי מובן מאליו שקודם כל נעשה ורק אחר כך נשמע, נחפש משמעות.

ככה זה כשהנחת היסוד היא שיש אלקים, כוח עליון המכתיב לי חוקים וכללי מוסר, קודם כל לדבוק בהוראות ורק אחר כך להתאמץ להבין אותן. ובשום מקרה העשיה אינה מותנית בהבנה. שכן על-פי הנחת היסוד הנ"ל, אם לא הבנתי זו יכולה להיות בעיה ביכולת החשיבה שלי ואין לזה שום קשר לנחיצות הביצוע של ההוראה שקיבלתי. ומה קורה כאשר ה"נשמע" קודם ל"נעשה" כפי שזה אצלנו למרבה הצער? עושים הכל הפוך והתוצאות בהתאם ר"ל. הנה למשל הפסוקים האחרונים בפרק כ"ג, פסוקים המורים לנו כיצד להתייחס ליושבי הארץ: [לב] לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. [לג] לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.

נו באמת, כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם? ראית מישהו מאיתנו הולך למסגד? לא. לא ראיתי ואני מאמין שאכן אין כאלה. אבל שקוף לגמרי שבית הכנסת ומה שהוא מייצג נתפס כאנכרוניזם בעוד שאת המסגד מכבדים ר"ל. שומרים עליו מכל משמר. לשופטים שאינם מחוברים למשפטים של פרשת השבוע, שהכלל "נעשה" קודם ל"נשמע" קטן עליהם, לא רועדת היד כאשר הם גוזרים חורבן על ישוב יהודי, כולל בתי כנסת, בעוד הם סבלניים מאוד ביחס לישובים ערביים ובפרט למסגדים. בעצם, השופטים דורשים מאתנו לקיים את הכלל "נעשה" קודם ל"נשמע" ביחס לפסיקות המוזרות שלהם. בעיני עצמם הם האלקים ולהם חייבים לציית. הגיע הזמן שנתנער מהשטות הזאת ונתחייב ל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.