בדיון בשאלה האם אפשר לנצח את הטרור במלחמה א-סימטרית
1, ככל שישמע הדבר מוזר, לעיתים מזומנות השאלה הנכונה איננה אם אפשר לנצח, אלא האם רוצים לנצח. ניתן למצוא בהיסטוריה ובספרות המקצועית, דוגמאות לא מעטות להוכחת העובדה שתוצאות עימות בין מדינה לארגון (ני) טרור היא בעיקר פונקציה של רצון המדינה לנצח
2.
בעצם השאלה מסתתרות שתי שאלות-משנה נוספות:
אם אין רוצים לנצח, האם נובע הדבר מהחלטה מודעת, שגורסת שעדיף למדינה ללא ניצחון (אלא עם הישגים אחרים), או שזו מסקנה שנגזרת מאי-רצונה של המדינה לשלם את מחיר הניצחון, אבל היא מוכנה לשלם את מחיר ההחלטה לא לנצח - לכל חלופה, המחירים שלה.
כאשר פער-העוצמות בין הצדדים המתעמתים מאפשר ניצחון בוודאות, החלטה לא לנצח מתפרשת כהעדפה של: גלישה למלחמת התשה, שחיקה מתמשכת ומצטברת, סיכוי עתידי לשינוי נסיבות ובעקבות אלה התדרדרות לעימות בתנאים נוחים פחות. אותה החלטה לא לנצח, כאשר היא נובעת מ"עייפות החומר" במדינה, משתמעת כהערכת קברניטים, שבתנאים הקיימים אין ביכולתם להשלים ניצחון במחיר סביר, או שניצחון עלול להביאם למציאות נוחה פחות מהחלופה של מלחמת התשה. במדינה דמוקרטית אלו שיקולים שכיחים, המשקפים את אחת מחולשותיה המובהקות במאבק נגד טרור. התנהלות ישראל בעזה, מול החמאס, בשלושת המבצעים האחרונים, משקפת שיקולים ברוח זו
3. הבריחה מלבנון (2000) שכפה
אהוד ברק כראש ממשלה על ישראל, הותירה על-כנו את שלטון חיזבאללה בלבנון. כישלון מלחמת לבנון השנייה בהנהגת אולמרט (2006), המשיך קו זה וביסס את אחיזתה של אירן במדינה זו באמצעות חיזבאללה. האיום הנשקף כיום מאירן לגבולה הצפוני של ישראל הוא תולדה של האירועים הנ"ל ולקח לבאות.
אי נצחון
בהחלטה לא לנצח, יש להבחין בין מצב שבו נעשית ההחלטה על-ידי מעצמה, כלומר היא רצונית לגמרי או קרובה מאוד לכך, לבין החלטה מאולצת של מדינה שאיננה מעצמה. במקרה השני מעורבים בהחלטה גורמים זרים כגון הקהילה הבינלאומית (החלטת מוע"ב 1701)
4 - כשמלחמת לבנון ה-2, היא דוגמה לכך. בעקבות מלחמה זו השיגה ישראל עד כה כ-10 שנים של שקט יחסי, אולם נקלעה למציאות אסטרטגית שבה, לא רק שהיא אינה מרתיעה את חיזבאללה, אלא חיזבאללה שהתחזק מאוד בינתיים, מצליח ליצור "מאזן אימה" שמרתיע את ישראל ומגביל את פעולותיה. אי-ניצחון במלחמת לבנון ה-2, העביר את ישראל ממצב בו היא מרגישה חופש-פעולה מלא בלבנון ואינה רואה בה איום אסטרטגי, למצב חדש בו האיום מגבול לבנון כולל גם את צבאה והוא כבר כיום האיום האסטרטגי החמור ביותר אחרי תוכנית הגרעין האירנית.
מול חזית הדרום - חמאס - תמונת המצב דומה, אם כי עוצמתה פחותה. ערב מבצע צוק איתן הייתה ישראל חזקה יותר משהייתה במלחמת לבנון ה-2 או בשני המבצעים שקדמו לו בעזה. חמאס התחזק גם הוא, והפתיע בשלושה מהלכים מרכזיים: המנהרות, הטילים והיוזמות ההתקפיות דרך הים. חרף הגידול הנומינלי בפערי העוצמות מול חמאס, היה מבצע צוק איתן ממושך יותר מקודמיו ואפילו ממלחמת לבנון ה-2, ועתיר נפגעים. במבחן השאלה אם היה כאן ניצחון,
התשובה שלילית. לא ניתן להגדיר מבצע זה כמוצלח מפני שחלק מהיעדים הקונקרטיים של הפעילות המלחמתית: הרס המנהרות והפסקת ירי הטילים על ישובים אזרחיים - לא הושג
5.
בזכות ההסגר על הרצועה, היחסים עם מצרים בעידן סיסי והנזקים הפיסיים שנגרמו לחמאס, חלה ירידה זמנית בכושר הצבאי אך לא במוראל ובמוטיבציה. ירידה זו נמחקת ככל שחולף הזמן. לאחרונה, כשנתיים אחרי המבצע, הולך ומתפורר השקט היחסי שהשתרר אחרי המבצע, וגוברת הסבירות לעימות נוסף בעתיד הקרוב. סבירות זו ניזונה גם ממצב האזרחים ברצועה, אבל ללא יכולות אופרטיביות לא היה מדובר באיום קונקרטי.
מסקנה בלתי-נמנעת מהאמור לעיל היא שניהול המלחמה מצד ישראל נגד החמאס איננו אפקטיבי. בגישה הבסיסית לניהול המלחמה טמונים ליקויים קונספטואליים ודוקטרינריים, במיוחד לאור העובדה שמוסכם על הרוב הגדול בישראל
שחמאס הוא אויב שלא ניתן להגיע עימו ל"מודוס ויונדי".
תמהיל אפקטיבי
בחמאס, שמוכר בעולם כארגון טרור, יש לטפל בתמהיל אפקטיבי של תגובות גלויות ופעולות של טרור נגדי אינטנסיבי ויוזם.
במנהרות תקיפה נגד חמאס 6. מילת המפתח היא יוזמה, והמילים שיש לצמצם את השימוש בהן הן מגננה והכלה.
המאבק הוא על המאזן הבונה ניצחון - צמצום היכולות ופגיעה מתמשכת במורל ובמוטיבציה.
פן נוסף בדיון זה שייך לשאלה האם ניצחון או הצלחה במלחמה הם תרתי דסתרי, או חד הם. אפקטיביות הדיון מחייבת שלכל מונח בו אנו עושים שימוש בהגדרת יעדים או בהערכת התוצאות, יהיה פרוש אחד, מוגדר היטב. כפל לשון הוא לעולם מפתח לבלבול, הטעיה או בריחה למסקנות מטעות. את מהותו של ניצחון הגדרנו לעיל. הצלחה, לדידי היא השגת יעדי המלחמה, גם ללא ניצחון. מלחמה היא מצב יחסים בו צד אחד כופה את רצונו בכוח אלים על הצד האחר. הגדרה זו אינה זהה להגדרתו של ניצחון במובן זה שלצד הכופה עשויה להיות מטרה מוגבלת במלחמה - למשל, השתלטות רוסיה על חצי האי קרים - ומשהשיג זאת, אין הוא רואה צורך להמשיך באלימות. מאידך-גיסא, הצד השני מחזיק בתום סיבוב האלימות ביכולות לחימה, אינו שבור מבחינה מורלית, אך מחליט להבליג ללא הגבלת זמן מוצהרת, תוך שמירה על זכותו לפעול לכשתמצא לו שעת-כושר לכך.
במבצע צוק איתן לא הושג ניצחון ומאידך-גיסא, הוא גם לא היה מוצלח (או שהיו בו הצלחות נקודתיות בלבד). יכולתו של החמאס להמשיך בלחימה לא הושבתה לרמה שיבקש הפסקת אש ללא תנאי, או שיחשוש לחזור ולהילחם (ירי הטילים נמשך עד כניסת הפסקת-האש לתוקף). מאזן הכדאיות מנע בעדו לזמן קצוב מלהמשיך בלחימה, תוך שהוא ממשיך בהיערכות ובהתחזקות
לקראת סיבוב נוסף. המבצע לא היה מוצלח מפני ששתי המטרות העיקריות: הרס מנהרות התקיפה וחיסול היכולת לשיגור רקטות וטילים נגד ישובים אזרחיים, לא הושגו. לעומת זאת, משך הלחימה והיקף הנפגעים הישראלים היה גדול יחסית. תוצאות אלה נתפסו בצד הישראלי "כפחות מן המצופה", וזהו חלק חשוב בתחושת אי-ההישג במדינה דמוקרטית המנהלת מלחמה א-סימטרית. רק לאחר למעלה מ-50 ימי לחימה, כאשר האפקט המצטבר של: נטרול יעילות הטילים ע"י סוללות "כיפת-ברזל", גילוי רוב מנהרות התקיפה והרס מנהרות אלה, פגיעה בכוחות הפשיטה הימיים, נזק סביבתי קשה בחלק משכונות עזה ורפיח, פגיעות בתשתיות צבאיות של החמאס ובמפקדים והצלחתה של ישראל לנהל פעולות אלה חרף ביקורת בינלאומית מחריפה - השתכנע החמאס שהמשך הלחימה מחולל בשורותיו תהליך שחיקה מואץ ובלתי רצוי, והסכים להפסקת-אש.
מצב טיפוסי למאבק של המדינות הדמוקרטיות בטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי לסוגיו, הוא שאצלו הרגישות לפגיעות בבני אדם פחותה בהרבה מזו של יריביו. לכן, בעימות מתמשך, שינוי מתמשך לרעה במאזן הכוחות של גורם הטרור מול יריבו, בהשפעת פעילות צבאית יוזמת ומפתיעה, יכול להבטיח הצלחה ובמקרים חריפים יותר גם ניצחון. הטרור הפונדמנטליסטי מונחה אידיאולוגיה, אבל איננו מטורף ואיננו מתאבד בכל מחיר. מסקנה זו חייבת להנחות תמיד את חוקי המלחמה וכללי ניהולה. גם כאשר ניגשים להידברות "מדינית" מול ארגונים שהטרור הוא נדבך יסודי בחשיבתם האסטרטגית, חייב העיקרון הנ"ל להיות עיקרון מוביל. אצל אירגוני טרור התקדמות מדינית היא תוצאה של חוסר ברירה או הערכה שההסדר יוביל לשיפור במאזן הכוחות - הסכמי אוסלו למשל. רק כאשר סדר הקדימויות משתנה אצל ארגונים אלה והמרכיב הפוליטי גובר על המרכיב האירידנטי, תוך הבנה שלא ניתן להכריע את האויב המדינתי, מתפתח סיכוי להסדר מדיני.
כדי לקדם את פני הרעה שוקדים ברבנות על הצעת חוק כשרות שיקרא "כרצון איש ואיש" 
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
