מאכילים את הכלבים

יהודי, אם תשאלו היום מה זה - לא תקבלו תשובה משביעה רצון. לפני 250 שנה יהודי היה כל מי שחטף בעיטה בתחת בחלפו ברחובות העיר. התחוללה אז השאלה הקרדינלית הנ"ל רק בבתי משכילים, נאורים, מתקדמים, מתבוללים ומשומדים כהלכה בתוך 'כוחותינו'. אלא שהשאלה קיבלה גוון משוריין: האם אנחנו צרפתים, גרמנים או אנגלים מלאי גאווה והכרה? ולמי תהיה נתונה נאמנותנו הבלתי מתפשרת בבוא הרגע המכריע בשאלות ההכשר של הרבנות האפיפיורית-בורגנית? השאלה מיהו יהודי עוררה גיחוך גם באותה אירופה שלפני שבעים וחמש שנה. היה ברור, יהודי - מי שמעלה עשן בארובות. עד כדי כך ברור, שהקרדינליות בעומק השאלה הפכה לאפיפיוריות מפויסת. בימינו התמצית וולגרית מעט: עד מלחמת העולם השנייה - איך זה שהיהודים עדין חיים? ולאחר מכן - איך זה שהיהודים עדין לא מתים?

יש בעם היהודי משהו שלא ניתן למענה, ואגדיר את האגדה הזאת במלים: עד לרגע זה איש אינו יודע כיצד להגדיר מיהו יהודי. ובכלל, האם היהדות היא דת או לאום, אולי לאום שיש/אין לו דת או דת שיש/אין לה לאום? וכן הלאה לאורך מאות דורות שהתישו והתשישו לאומים עבי כרך. ובכלל, מיהו יהודי ומי מוסמך בעיני מי לפסוק מיהו יהודי? יהודי אחד יש לו לפחות שני בתי כנסת ושלוש עמדות נחרצות לכל מצב (ידוע שמצבים משתנים כהרף עין ונטיית הלב), והוא מוכן ונחוש לקפוץ מכל עמדה נתונה לכל מעמד נתון לקול רחש נתון בכל רגע נתון. וזה הנתון הכי לא מתון...

בעצם, מהו יהודי? התשובה, בעקבות סריקה על פני שלושת אלפים וחמש מאות שנה של היסטוריה אנושית מתועדת ומזויפת כהלכה, הוא שליח, זה הכל. איך אני יודע? יש פתגם סיני נפיץ: "...תופסים את השליח ויוצקים לגרונו עופרת מבעבעת...". זה נשמע לכם כמו בדיחה מחורבנת רק מפני שהשליח עם הזקן והפאות כבר לא רץ מהר. ולאן יברח?

היהודי המתחדש יגדיר את עצמו בגאווה כמי ששייך ומשתייך למהות שונה לחלוטין מיהדות לשמה, שייך לאיכות נעלה, לעקרון אוניברסלי-אנושי מרשים המכיל אידיאולוגיה טהורה ומפעימה של חזון אהבה ומוסר אנושי ואפילו תכונות של מועדון גולף יוקרתי ומצוחצח. בשביל הגויים היהודי הוא עד ה'. נקודה. כמה מעליב ופרימיטיבי. הרחוב מוריד אותו גם ברגע זה לרמה של גווילי עתיקים, קלף עור. העובדה שהיהודים עדין מסתובבים בשטח זו הוכחה כלשהי שיש (או שהיה) אלוהים עד שבני אדם הביאו את עצמם לתקווה. וזה מה שמעצבן, בעיקר את היהודים. ערבים ימשיכו לרצוח את באי העולם אבל היהודים תמיד יהיו אשמים כי הם המציאו את האלוהים ואת המצפון המקודש שלו ויצרו בכולנו את תחושת האשמה המחורבנת. הסופר הארמני (אשורי) ויליאם סרויאן שכתב את 'הקומדיה האנושית' בדם ליבו של בן אובד לעם נדכא, מתאר בסיפור קצר שלושה ילדים בשכונה שבה התגורר בניו-יורק ערב המלחמה העולמית השנייה. אחד היה אירי צהוב-שיער ואכזרי ומולו התייצב גרמני שרירן ואלים. הם החלו להתכתש בחמת זעם על החיים ועל המוות. בצד ניצב ילד יהודי ופרץ בבכי... הילד הזה זה אני וגם אתה. כי אנחנו היהודים גם בעונה בוערת.

אמר הבעל-שם-טוב לשליחו, לך הושט יד ליהודי בבור. היהודי הינו השליח גם בסיפור הזה. האיש, רבי לייב שרה'ס, הוא יהודי טהור וקדוש, משמש שליחו המוצהר של הבעל-שם-טוב. שמע הבעל שם טוב על קהילה זנוחה המתגוררת בפלך מרוחק ומנוכר כדבעי שבו הושלך פונדקאי/מוזג יהודי לבית האסורים, אשתו וילדיו הוכנסו למנזר רק משום שלא עלה בידו לשלם את תעריף דמי-החכירה של הפריץ השרירותי. סיפור נדוש וחוזר על עצמו בכל קולחוז ומחוז. במקרה המדובר, שהזניק את תשומת ליבו של הבעש"ט, גם הפריץ יהודי. משומד, מרושע ואכזרי ששואף להיפטר מצלליו ויהודוניו. הפריץ, בנו של סוחר משכיל, שוחר ספרים ומתקדם, התנצר בנעוריו כשהכיר באוניברסיטה אישה נוצרייה והתמכר לכרטיס הכניסה שלה. כך הפך בבוא היום ליורש האצולה הפולנית/אוקראינית. הרשע מסתובב עם עדת כלביו בעיירה וגובה חובות שלא היו מעולם. מי שלא משלם נקרע ונטחן בין שיני הכלבים. אשתו החסודה-המסכנה מתה מצער לפני שנים רבות והותירה אלמן חסוך וערירי מלא ריר וארס שפיפונים.

לפעמים, כשהייתה רוח הפריץ מתרוננת, העניק 'הזדמנות שנייה' ליהודי שלא שילם את חובו במועד: להביא את הכסף במו ידיו לארמונו שבלב היער. כשהיה היהודי העלוב נכנס פנימה לתוך החצר הגדולה נשמעה שריקה חדה כתער ועדת כלבים מורעבים הייתה מתפרצת מתוך חצר אחורית ונסתרת, עטה ומשמידה את גוש הבשר המהלך. הפריץ ניצב בפתח הבית וגואה בצחוק. צוחק. צוחק עד שהבטן גולשת. תארו לעצמכם, כל התפארת הכלבית רוחשת להנאתנו רק לפני מאתים וחמישים שנה לערך. האדם כבר חי הרבה לפני שהגיעו הכלבים לתודעת היהודי שלנו.

אמר הבעל שם טוב לשליחו, רבי לייב שרה'ס, מלאכם של ישראל, לך והצל את היהודי ומשפחתו, הבא אותם לפה. נשק השליח לרבו הקדוש, נשרה דמעה כבדה מעינו, ויצא מיד לדרך. מיד נודע בדרך ששליחו של הבעל שם טוב עובר כרוח סערה ויצאו יהודים כדי ללוות במו עיניהם את הניסים המתחוללים בשמים. רק בתוך קדרות ואפלה ניתן להבחין בניצוצות אור.

לימים סיפר השליח הקדוש: הגעתי אל הארמון והקשתי באבן על שער הברזל המצלצל כענבל כנסייה עתיקה. מי שם? פרץ קול עבה ומתגלגל מתוך הבית. זה רבי לייב שרה'ס שליחו של ה-בעל שם טוב הקדוש ומילה טובה לי אליך, כבוד אדוני הפריץ רב המהלל. בתוך הבית נשמע קול צחוק מסתולל ומתגלגל כרעם, מיד אפתח לפניך יהודי בעל שם טוב - את השער... וכהרף רגע נתמלאה החצר עדת זאבים רעבים ומשתוללים בתאווה, לשונם משתלחת כלהבות אש שועלי שמשון, רוק טירוף נוטף מפיותיהם האדומים ושיניהם זיקוקים מצלצלים. השער הכבד חרק והשרשראות משכו אותו כדי פתח צר מאוד כגשר על נהר סואן. רבי לייב שרה'ס הנפעם נכנס פנימה אל תוך גיהינום שוקק. מיד עטו עליו הכלבים והוא פסע פסיעה אחת קדימה וצעק מנהמת ליבו: הנה, קחו לכם! וזינק מעליהם, רץ בכל כוחו אל דלת הבית. עננים קטנים הניעו את הרבי על מזחלות והביאו אותו אל הפתח. הוא היכה בדלת ונכנס פנימה אל החום. הכלבים הזדחלו כשרפים בעקבותיו.

איך עברת? נדהם הפריץ ופער פה מלא שיניים חדות מסיטרא-אחרא. הרבי ניער את מעילו מאבק הדרך, הסיר מעליו את עקבות הפחד שנצצו כטיפות זיעה קרה, הציץ ללא מורא בפניה של המפלצת ואמר, בעזרת השם... השם, השם, השם הזה שלכם, מלמל הפריץ, מה רצונך ומה רצון בעל השם? ראוי שתדע מי אני ומה אני מייצג לפניך, אמר השליח. הנני רבי לייב שרה'ס, שליחו המיוחד של הבעל שם טוב הקדוש. זכתה אמי שאשא את שמה לנצח. בצעירותה, כשהייתה בת שלוש-עשרה התאהב בה בן הפריץ וביקש לשאתה לאישה בכנסייה של פטרוגרד, להוליך אותה לפריס עיר-האורות. כדי שלא תיוותר פנויה אפילו רגע אחד נישאה מיד למי שהיה מלמדם של אחיה הבוגרים, יהודי בא-בימים בשם רבי יוסף שנעשה אבי. כך הקריבה את חייה כדי וגידלה את יתומיה כדי להינצל מחרפת השמד.

אז מה? נהם הדוב בדמותו של פריץ שטוף זימה.

אז כוחה הוא זה שהסית את הכלבים שבתוכך ממני. מחר יום הזיכרון לנשמתה ופה בעירך אני מעלה את זיכרונה. המוכס היהודי שאסרת שייך למניין שלנו ואני זקוק לו מחר לקדיש שלי בבית הכנסת. כידוע לך מנעוריך המנוערים, ישראל עדין ערבים זה לזה. באתי בשמו של ה-בעל שם טוב לבקש שתתיר אותו מיד מאסוריו. בתחת שלך! התפרץ הפריץ בצחוק וטפח על בטנו הרועמת. שיהיה, הגיב רבי לייב שרה'ס במשיכת כתפיים, פנה לעבר הפתח ויצא אל תוך הלילה.

להאכיל את הכלבים

השכם בבוקר הגיע השליח עטוף בטליתו אל בית הכנסת ונכנס פנימה לתוך אפלולית שהדיפה עליבות, עוגמת נפש ופחד. בשתיקה התבוננו בו באי הבית. יהודים נעדרו מהמניין שלו כי חששו שהפריץ יכלה אותם בזעמו הנורא. חוצפתו של השליח, שכבר עשתה לה כנפיים, תביא כליה על חייהם. השליח הרים את עיניו וחייך לעבר המעטים הנאספים שהמתינו למוצא פיו. עוד מעט מתחילים, הוא אמר ונטל את ספר התהילים שלו. ברחוב נשמע קולם של סוסים צוהלים וכמה יהודים מפוחדים נדחפו פנימה בבהלה. הפריץ בדרכו לכאן, אמר אחד מהם. כעבור רגע נכס פנימה הפריץ, מתנדנד מצד אל צד כחבית שיכר מרוקנת למחצה. מתחילים, פסק השליח וניצב לפני התיבה. כשהגיע לקדיש שלו עצר, הסב פניו אל הפריץ וקרץ בעיניו. הפריץ הרכין את ראשו וידיו רעדו. הוא הצטרף לקדיש. כשזחלו המלים ונשרו על גופו נשל עור הנחש מעליו ונתגלתה נשמת יהודי זוהרת ומפרפרת בתוך אגרופי רשע מוחצים. עתה התיר אותה שליחו של ה-בעל שם טוב ולהבת אש ליחכה את פני החיה הרעה. עור הזיקית שלה התחלף ועיניה התגלגלו. נאחז הפריץ במסעד הספסל וגנח, שמע ישראל אדוני אלוהי... ונפל. כך יצאה נשמתו. דממה נוראה עטפה את הבית. הובילו את הפריץ למרכבתה שבתוכה ישבו המוכס ובני משפחתו ממתינים לאות מפיו של השליח. יחי הבעל-שם-טוב, צעק היהודי ודמעות של שמחה פרצו מעיניו ושטפו את רחובות העיר.

לימים סיפר השליח, לפני שיצאתי לדרך לחש לי רבי הקדוש, ה-בעל שם טוב, אל תשכח להאכיל את הכלבים, כי זה מנהגו של העולם. חשבתי שהוא מתכוון לפריץ הרשע ובני משפחתו המנוולים. הכנתי להם חבילות של מתנות שוחד. הכל מטבעות נוצצות עוברות לסוחר. כשנכנסתי פנימה צרחה הטומאה בקולי קולות והתבלבלתי לרגע. הפריץ פער פה להאכילו. לך לעזאזל, הוא שאג, כאילו זה מקום רחוק בקצה העולם ולא ביתו שלו. המשכתי לדבר אל תוך עיניו של המכשף:...היהודי החבוש במרתף העינויים שלך שייך למניין של אמי. באתי לבקש את שחררו כי עלי לומר מחר עם שחר קדיש לזכרה. בתחת שלי, הוא הגיב.

רבי לייב שרה'ס נכנס פנימה אל קיתונו של האדון והניח זרועו על כתפו של הפריץ. הניח ולחץ בכל כובד משקלם של היהודים המעונים. כשנגע רבי לייב שרה'ס בעורק החיים חלף זעזוע עמוק בגופה של המפלצת ועיניה האדומות נעצמו. כמו ירד מסך ברזל על עולמו. המפלצת כרעה, הנמיכה את ראשה ונאנחה. היא חרקה בין שיניה, המפתח על השולחן, והצביעה לעבר הכוננית שבחדר. נטל השליח את המפתחות וירד למרתף. נכנסו הכלבים לקול שריקתו של הפריץ וליקקו את אבק נעליו של הרבי כי הריחו את ברכתו של ה-בעל שם טוב.

לימים סיפר לנו רבי לייב שרה'ס, התפחדתי עד מאוד באותו רגע כי הנעלים היו עשויות עור יקר ומעובד של אייל צפוני וחשבתי לתומי, הנה הכלבים מרככים אותו בלשונם ועוד רגע יבלעו הכל עם כפות הרגלים...

שאלו הסקרנים שבקהל, איך זה שהכלבים לא טרפו את כל כבודך בחצר, ליד שער הכניסה? צחק רבי לייב שרה'ס ואמר, זכותה של אמי הקדושה עמדה לי. כזכור לכם, הרבי מייעץ להאכיל את הכלבים. באה אלי אמי בחלומי וציוותה עלי להצטייד בחתיכות בשר כדי להאכיל את הכלבים בחצר. רצתי בכל הכוח והשלכתי את חתיכות הבשר אחורנית, מעבר לכתפי, אל הכלבים הזועמים ועד מהרה השתתקו, וזללו ושבעו...שלא תטעו פה, הזהיר הרבי את השומעים הצוהלים. יש מטרה בחיים לכל יהודי, אבל בדרך אליה, ורק בדרך אליה, יש להאכיל את הכלבים.