הנה שוב מתחיל ויכוח, העצבים מתחילים לעלות, האווירה מתחממת, ושני בני הזוג ניצבים בפני דילמה (שלעתים יכולה להיות גורלית): האם לאפשר לכעס להשתלט עלינו ולהישאב אל תוך המערבולת והסערה ולצאת מותשים וכואבים, או לבחור באפשרות השנייה - לפייס ולקחת את הכל למקום אחר לגמרי?

פרשת ויקרא אומנם פותחת חומש חדש, אך באמת חומש ויקרא הוא המשכו הישיר של חומש שמות ויש להסתכל עליהם כמכלול אחד. לאחר שהסתיימה בניית המשכן, המתין משה עד שקרא לו הקב"ה באהבה וחיבה להיכנס פנימה וללמוד את כללי העבודה במשכן. התורה מלמדת אותנו מהי הסיבה להבאת כל קורבן, החל מקורבנות שגרה, דרך קורבנות שמחה והודאה, ועד קורבנות שמביא האדם בכדי לכפר על חטאיו. בתיאור קורבן החטאת משתמשת התורה במילה 'כי' - "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה"¹ - או במילה 'ואם' - "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה"². אך כאשר התורה עוסקת בקורבן החטאת של הנשיא היא משנה ממטבע הלשון ומשתמשת במילה 'אשר': "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא"³. חז"ל מבארים שבלשון זו טמון רעיון עמוק, אשרי הדור ואשרי הנשיא שמוכן להודות אל מול כולם שהוא חטא וטעה⁴.

אין אדם שלא טועה, אין מישהו שחסין מבחירות לא נכונות. השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים אחרי שטעינו. אם נתאמץ להצדיק את הטעות, לעמוד מאחורי המילה הפוגעת שנפלטה לנו מהפה, לא להודות בכך שהיינו יכולים להשתדל יותר, הדרך אל המערבולת והסערה סלולה ובטוחה. אבל אם נדע להודות על האמת, לא לפחד להיחשף בקלוננו, להבין שהשלום בבית חשוב הרבה יותר מהתדמית שלנו, נוכל להגיד באמת ובתמים: טעינו!

מצד שני מוטלת עלינו גם האחריות לאפשר לבן הזוג לפתח את הכנות מצידו. אם בכל פעם שבן/בת הזוג יודה בטעות שעשה מצידו אנו "נרקוד על דמו", בפעם הבאה הוא יבחר אחרת, הוא ירגיש שעליו להילחם על מקומו.

באהבה רבה עלינו לנווט בין הגלים, להודות ולאפשר, לחבק ולחזק.