מישהו או מישהי כותב-כותבת שם בלילה מאלפו ואני קורא בבוקר מה קורא בגיהינום. הוא או היא, לא שמאל ולא ימין לא מאמין ולא כופר, רק עיתונאי-עיתונאית. אולי מחר הוא לא יכתוב עוד, אולי מחר היא לא תהיה. יורים שם לכל רוח באלפו. גם בעיתונאים.
זה כך במוסול. זה כך במקסיקו. זה כך בהבדו בפריז. במוסקבה, קאבול, סומליה, קייב, גם אצלנו על גבול האלימות שאינו יודע גבול.
שבעים וארבעה עיתונאים בהם שלוש עיתונאיות מתו בשנת 2016 במילוי תפקידם כעיתונאים. בשנת 2015 נהרגו ונרצחו 101. יש בהם שנפלו כי סיכנו נפשם בהרימם מסך על האש ועל עיי החרבות ועל הגוויות ברחובות ועל הילדים הטבוחים ועל הנשים החטופות והאנוסות והסיפור הזה תובע קורבנות ממי שמספר אותו לשמונה ומעלה מיליארד אנשים בשבעים לשון בכל איי הים ובכל היבשות. יש בהם שנרצחו מפני שהאמת שהם חתרו לגלות סיכנה את השקר שחתר למלוך. חיסלו אותם. אנה פוליטקוסקיה כזאת שנורתה במבואה לדירתה מפני שהיא חקרה לדעת מי חיסל את העיתונאית אלנה קוסטויוצ'נקו שחקרה מי אחראי לטבח בבסלאן שבאוסטיה שרצח למעלה מחמש מאות איש ואישה וילדים ותינוקות. שתי נשים שלא עבדו אלא אמת שהייתה מסוכנת מדי בעיני משתיקיהן.
מונים את המתים, אבל גם את האסורים יש למנות, האזיקים מספרים אותו סיפור, עיתונאים, שייעודם היא עיתונות, שיצריהם הם עיתונות, שמוסר כליותיהם וליבם הוא עיתונות, שהאידיאולוגיה שלהם היא עיתונות, שהאמת שלהם היא עיתונות, שהשקפת עולמם היא העיתונות, שהעולם הגדול כולו לומד מפיהם מה רוחש ומתרחש ובוחש ומכחש ומרושש בגלוי ובמסתרים במרחביו ובפינותיו הנידחות, והם משרתים אותו מפני שהם עיתונאים - הם מסוכנים בעיני מי שזקוק להרבה חושך כדי למלוך באור יקרות אם הם מהלכים חופשי, עד כליאה, עד קבורה.
סוכנים מסוכנים
מישהו או מישהי כותב כותבת את סיפור השררה המושחתת, ונשיאים ראשי מדינה, שרים חמושי עוצמה נופלים לפני הקולמוס והקורא שלא היה יכול מימיו לחדור לטרקליני הכוח לדעת מה עוללים לו שם רואה בהם-בהן מצילים אמיצים, אך בטרקלינים הסמוכים שניצלו רואים בהם סוכנים מסוכנים של טהרנות שדורשת מן השררה לרתום את סוסיהם הפראיים לעגלות של ילדים המסיירים בגני חיות פסטורליים, והם לא רוצים את זה, מאוד לא רוצים.
מישהו או מישהי כותב את סיפור הישישים המוכים בלילות בחדרי המפלט שלהם מאין אונות הגוף הנמלט אל עפר, ובלעדיו או בלעדיה היו אפילו מצלמות האבטחה סומות, ובעלי אכסניות החמלה והדאגה לזולת שנבנים מן הזולת היו מאמללים עוד זקנים וזקנות המפחדים לבכות. הם עיתונאים. הן עיתונאיות. הם שופכים אור על אפלה מבישה. איש לא משלם להם מלבד שכר פרוטה. הם מכורים לראות. לשמוע. להשמיע. בשתי אוזניהם. הימנית והשמאלית.
מישהו או מישהי כותב את סיפור הקדמה, הגילויים, הכישרונות, האבטחות, התקוות, האמונה ביצר-יצירה, הגשר על תהומות, החללית החדשנית הנוסקת אל כוכבי רום, כי יש עיתונאים ועיתונאיות כאלה שנפשם יוצאת להרחיב דעת הבריות כי הם מאמינים שראוי להקדיש את החיים בחשיפת הפלא ששמו יכולת האדם, ככה, כי הם יודעים לאהוב את העולם שהם חושפים ונפשם יוצאת לחלוק את האהבה הזאת עם כל אחר. יש. יש במעבדות, באטלייה של אמנים ואמניות המנציחים את אישיותם בבדים ובשיש, על שולחנות כתיבת השירה והפרוזה. על בימות התיאטרון. באולם הקונצרטים. בזירות הספורט. בנופים רחוקים. עם דובים לבנים
לכודים בשברי אייסברגים מתבקעים. יש גם יש. הם שמעו על כל האיזמים הלוחמים על בכורת האמת המוחלטת שלהם, סוציאליזם, קפיטליזם, קומוניזם, נציונליזם, אך הם שייכים רק לז'ורנליזם. יש.
דבר בדבר
אז זהו העניין. המישהו או המישהי האלה החיים את היושרה בלעדיה אין אמת נחשפת, לא מפני שהם צדיקים, ולא מפני שהם מורמים מעם, ולא מפני שהם מבקשים לשלוט במודעות של אחרים, ולא מפני שהם חיילים הסרים לפקודת מצביאים, אלא מפני שלכך נוצרו, להיות עיתונאים, לא פובליציסטים, לא תועמלנים, לא שלוחי אינטרסים, אלא פשוט, לכתוב לצלם, לשדר מול האמת שבחוץ עם האמת שבפנים.
הם אחד מפניני האנושות. כמו שמורים הם מפניני האנושות. כמון שבעלי מלאכה הגונים הם מפלאי האנושות. כמו שסוחרים המצוידים במאזני צדק ובהין צדק וגם בהן צדק הם מפניני האנושות. ברור, שבלעדי הפנינה הזאת אין דמוקרטיה, אבל זה לא הסיפור. בלעדי הפנינה הזאת כל חברה, כל קיבוץ אנושי, נסוג לתוך עצמו, לתוך המעגל הצר שלו, לתוך אופקים מצטמצמים, לתוך ניוון.
ואין להחליף דבר בדבר. פיטורי עובדי
רשות השידור ופיטורי עובדי התאגיד זה סיפור נוגה אחד. ביטחון תעסוקתי של כל אדם, יועסק באשר יועסק, היא זכות בסיסית של איש וכל אישה המבטיחים בעמלם את פרנסתם ופרנסת בני ביתם. זה דבר כשלעצמו. מפוטר מפני שהוא הפך לכלי שאין בו חפץ עוד בעיני מפטרו,הוא נפגע אנוש בחומר וברוח, כי מישהו עושה אותו שווא בעולם אליו הוא נולד להיות. גם שהמכה הזאת היא פועל יוצא מן הסיפור האחר, סיפור השמירה כעל בבת עין על עיתונות חופשית, הוא עדיין רעה כשלעצמה.
ואיום גלוי, משתמע, לא מרומז אפילו, על חופש העיתונות הוא איום כשלעצמו. והאיום כאן. מישהו מפחד מן העיתונאי או העיתונאית מטעמים שהם בעולם הזה מאז יש בכלל עיתונאים ועיתונאיות על
הארץ. ומי שמפחד מן העיתונאי או מן העיתונאית אינו יכול לפחד לבדו והוא זקוק לשיח ולמילון ולמעשים המשניאים את העיתונאי או את העיתונאית על הבריות מפני שהוא או היא מטלטלים, מנערים, ובעיקר שנואים מפני ששונאים אותם.
מחניק פה
איש בעולם, לא רוצה, לא יכול להיות שנוא. אכן יש גיבורי רוח האומרים 'אף על-פי כן, נוע תנוע', אבל יש שעלולים לומר לחדרי ליבם שהם צריכים לעצמם, ודעתם קצרה, ומוטב לשקוע מאשר לטבוע.
זאת הסכנה. היא באוויר. העיתונאים והעיתונאיות לבדם לא יוכלו לה. תמיד יקום עליהם גברתן שיאמר להם כי הם לא הדמוקרטיה. נכון. הם עבדיה. אם היא לא תעמוד לימינם, אם כל מי שפותח עיתון בבוקר ורוצה להאמין במה שכתוב בו לא יקום וינקה את האוויר, יהיה מחניק פה וכאן, חלילה.
