פסח: אביב העמים

מעולם לא הייתה רלוונטית תופעת מרוב עצים לא רואים את היער, כבערבי פסחים. יהודים שחוגגים את הפסח ברמת חומרה זו או אחרת, שוקעים בניקוי הבית ומטבח, טרודים בשאלות של ספק חמץ, ושוכחים את המשמעות האמיתית של חג החרות, שהעניק לעולם כולו את עצם תפיסת החרות האנושית.

במקום להתמקד במשמעות האמיתית של החג, יש המתמקדים בשאלות שעל גבול הסאטירה ("האם צריך להכשיר את האסלה?"). מרוב חומרעס (חומרות הלכתיות) המתחדשים לבקרים מדי שנה, לא רואים את המשמעות הרחבה והעמוקה של חג החרות, שהפך בית ספר לחרות האדם, לעולם כולו.

וכך עוסקים אחינו בני ישראל בשאלות של חומרות, שאבותינו מעולם לא העלו על דעתם: האם השנה יוכרז גם החומץ כחמץ גמור? ומה דינם של מלפפונים שהוחמצו במלח ולא בחומץ? ואולי גם החמצן עצמו גם הוא חמץ (בשל האותיות הזהות בשני מונחים אלה), ויש אפוא להקפיד לשאוף בכל נשימה רק פחות מכזית חמצן, שמא יחמיצו ריאותיו של השואל. אין סוף לחומרעס המתחדשות מידי ערב פסח.
צחוק-צחוק, אבל זה מה שמעסיק את ציבור שומרי המצוות: מהם שיעוריהם האמיתיים של מידות היבש והלח: הזית והרביעית, שעליהן מושתת ליל הסדר כולו (שבו יש לאכול מספר 'כזיתות' מצה, יש אומרים עד חמש מנות 'כזית'); ומהו שיעור 'אכילת פרס' (שהוא שיעור הזמן שבמסגרתו יש לחסל לפחות את שני ה'כזיתות' הראשונות של מצה, והדעה המקובלת היא שיש לעשות זאת תוך 2-4 דקות, תלוי את מי שואלים); ומה מידת הנפח של כוס מבין ארבע כוסות (כמו בכל סוגיה אחרת, גם כאן מחלוקת: הירושלמים, המסתמכים על פסיקותיו של רבי חיים נאה, מסתפקים ב-86 סמ"ק יין לכוס, כמניין הגימטריה של 'כוס'; והבני ברקים הסומכים על פסיקות החזון איש נוהגים ברוחב יד ולטעמם אין יוצאים ידי חובה ארבע כוסות יין בליל הסדר בפחות מ-150 סמ"ק, כמניין 'כוס הגון'?), ועוד כיוצא באלה שאלות הרות גורל.

מדהים שאיש מבין השואלים אינו נותן דעתו לעובדה הפשוטה, שחרצני הזיתים שהותירו אחריהם במערות ובנקיקים לוחמיו עזי הנפש של בר כוכבא, זהים לחלוטין לגודלם של חרצני הזיתים בזמננו. גם בקולוסיאום ברומא נמצא חרצני זיתים ופירות אחרים, ונמצא שגודלם זהה לגודל החרצנים בימינו. ואם זו המציאות הריאלית, שקובעת שלא חל שום שינוי בגודלו הטבעי של הזית, מה טעם לנהוג על-פי המחמירין, המתפטמים בתוך 2-4 דקות, בכמות מחניקה להחריד של מצות מצווה בליל הסדר? מבחינת הטוענים ש'כזית' מצה משמעו לא פחות משלושת רבעי המצה, יש לחסל מצה וחצי עד שתיים בתוך פרק זמן קצר שכזה. והרי גודלו האמיתי, הטבעי, של הזית מונח לפנינו, ומה טעם להתפלפל ולהתפלמס ולהעמיס חומרות בלתי ריאליסטיות בעליל?

אבל עמך ישראל סובל מ'נערווים' (עצבנות) בכל ענייני כשרות הפסח: האם יש צורך בהכשר לפסח לאקונומיקה ונייר טואלט? והאם מותר או אסור לאכול קניידאלאך עם המרק של ליל הסדר, שהרי הקניידאלאך הינם בגדר 'שרויה' (מצה שרויה, שיש הנוהגים להימנע ממנה, מטעמים של חומרה יתירבה, לכל אורך החג)? וכיצד נכשיר לפסח כלי בישול ואכילה שנעשו מחומרים חדישים שפותחו לצורכי נאסא ותעשיית החלל?

ומה התחדש בסוגיית אכילת כלב? בהקשר זה מספרים, שכשהתיר הגאון הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבוסטון, ממנהיגי האורתדוקסיה המודרנית האמריקנית בדור הקודם, להשתמש במשחת שיניים בפסח, בנימוק ההלכתי שמשחת שיניים מטבעה אינה ראויה לאכילת כלב (וההלכה קובעת שחמץ שאינו ראוי אפילו למאכל כלב אינו נחשב חמץ כלל; למשל פיתה שנשפך עליה נפט), קראו תגר על הרב שניים מתלמידיו: הם הרעיבו כלב, והשליכו בפניו מנה הגונה של משחת שיניים. הכלב המורעב עט עליה וחיסל הכל. "רבינו", אמרו אותם פוחזים, "במו עינינו ראינו, שמשחת שיניים ראויה לאכילת כלב. עובדה". הגיב הגרי"ד בבוז: "למי אתם מאמינים – לכלב או לי?"...

הקושיות והקשיים של פסח מערערים את שוויו משקלם הנפשי של אחינו בני ישראל: מה עדיף - מצות יד, שלשם רכישתן צריך ליטול משכנתא, או שמא ראוי להסתפק במצות מכונה שמחירן שווה לכל נפש, ובטוח שנאפו בטווח 'ח"י מינוטען' (18 הרגעים שהם פרק הזמן המירבי שהעיסה חייבת לעבור בדרכה מהיותה עירבוב ראשוני של קמח ומים עד לסיום האפיה)? ואיך בעצם מסוגלת מכונה חשמלית לייצר 'מצה-לשמה', כשאין לה כוח רצון משלה?; וכיצד קורה, שככל שמצת היד חרוכה יותר, דיקט'ית יותר, מאמירה יוקרתה? ולמה בעצם לא נחזור אל מנהגם של יוצאי מצרים, ואפילו התימנים בני זמננו, שמצתם עבה היתה, והיא היחידה שעימה ניתן לבצע את מצוות כורך כהלכה, כדרך שנהג הלל הזקן בהגדה, זכר למקדש? ושמא מעיקר הדין יש לחשוש לשאריות קמח בכל מצה שהיא, ולפיכך יש להינזר לחלוטין מאכילת מצות בכל שבעה, (פרט למצת מצווה בליל הסדר), כמנהג החומרא של כיתות מסוימות?

השנה, אגב, שמענו על חומרא חדשה: המהדרין מקיימים פעמיים את מצוות כורך: פעם כנגד "זֵכֶר למקדש כהלל" ופעם כנגד "זֶכֶר למקדש כהלל"...

ועדין לא אמרנו דבר בשאלת השאלות: גזירת הקיטניות. מה למשל דינם של שמני סוֹיה וקנולה ושאר גרעינים חדשים, שלא באו לעולם בעת גזירת הקיטניות?

וכך הולכת ומתפוגגת, תחת עומס הקושיות והחקירות והאבק והניקיונות, משמעותו האמיתית של חג החרות, אביב העמים האמיתי לכל באי עולם, כמאמרו של הראי"ה קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו".

העולם למד מהי חרות האדם ורוחו, לא מפי ג'ון לוק ולא מעמנואל קאנט; לא מן המהפכה הצרפתית ולא מהמהפכה האמריקנית. מהפכת החרות של בני ישראל, שמאס לפני כ-3,300 שנה בשיעבוד ובשיפלות, וקם נגד נוגשיו כדי לצאת מעמק הבכא ולהפוך לאומה עצמאית בעלת ערכים מוסריים, שונים מאלה של משעבדיהם המצריים, הייתה למופת חרות האדם, בכל העולם ולאורך כל שנות ההיסטוריה. אפילו הפוריטנים הנוצריים שייסדו את ארה"ב, וכך גם השחורים ששועבדו על ידם, ראו ביציאת מצרים את בשורת הגאולה והחרות.
וכבר אמר על כך הרב קוק: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם, היו נשארים על מקומם בלי השתנות, והשיעבוד היה נשאר לעולמי עד".

עובדה היא, שרעיונות החרות והקידמה הופיעו רק בתרבויות שהכירו את סיפורה המופלא של יציאת עם עבדים ומזי רעב ממצרים. ובמקום שלא שמעו על הסאגה של יציאת מצרים, לא הכירו כלל מהי חרות, ולא הייתה משמעות ריאלית למונח בן-חורין. עם ישראל לימד באמצעות נס יציאת מצרים את העולם הנאור כולו, ואת כל מי שרצה לשמוע, מהי חרות ומיהו בן-חורין.

גם תחת עול ה'נערווים' של פסח, והשיעבודים לנקיות ולחומרעס, אסור לנו להתמסר לענייני העצים ועלינו לראות קודם כל את היער כולו – סיפור החרות והגאולה הלאומית הראשונה בהיסטוריה, שנושא בחובו סיפור הגאולה המופלאה של חג הפסח.