שתי תגובות או דעות על המתרחש באזורנו, שקראתי ב
מעריב, הניעו אותי לכתוב את הדברים הבאים.
על השימוש בחל"כ בסוריה
התייחסות ראשונה נוגעת לדבריו של ח"כ האלוף (מיל')
אייל בן ראובן1, בנושא תקיפת האוויר של אסד על אידליב, בגז רעיל. למקרא הדברים ברור לקורא מאיזו נקודת מבט או השקפת-עולם נאמרים הדברים, שבינה לבין המציאות הסורית אין ולא כלום. דמוקרטיה כמדד לשיפוט סדרת האירועים במלחמת האזרחים בסוריה - שמעולם לא הייתה דמוקרטית וגם אינה חותרת להיות כזו - היא לדידי צביעות. היא מייצגת שיפוט בלתי רלוונטי להוויה הסורית, ומכאן גם פוטנציאל שגיאות המאפיין את גישת המערב למזרח התיכון בעבר ובהווה.
אסד הוא בן העדה העלאווית, עדה של מיעוט המהווה כ-20% מכלל אזרחי סוריה. אסד, כאביו לפניו, איננו, ומעולם לא היה, שליט דמוקרטי. הוא לא נבחר לשלוט בדרך דמוקרטית, לא הנהיג במדינה משטר דמוקרטי ומעולם לא התיימר להיות דמוקרט מערבי טיפוסי. רוב המדינות הערביות שסביבנו הן תולדה של "מסחרה" פוליטית של מעצמות הגמוניות, בעיקר אנגליה וצרפת, שחילקו את הטריטוריה שהייתה בעבר עותומנית, ביניהן, בעקבות ניצחונן על האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה. בתהליכים פנימיים אופייניים, רובם מהפכות קצינים, השתלט אסד האב על סוריה ושלט בה ביד רמה עשרות שנים בכוח הצבא. בנו, בשאר, המשיך בדרכו "החילונית" ואף פעם לא הצדיק את שלטונו בנימוקים דתיים. לימים כאשר השתנתה האופנה והסונה האיסלאמית שהיא העדה הגדולה ביותר בסוריה, התחילה לדרוש את ליטרת הבשר השלטוני שלה, לא מטעמים דמוקרטיים אלא מטעמים דתיים, התפתח שם המרד נגד משטר אסד.
אסד, בשמו ובשמם של מיעוטים אחרים בסוריה, בצדק או שלא בצדק, פעל לשימור
שלטונו מתוך ידיעה שבמאבק דתי, שהחל מתפתח באזור כולו ובסוריה בפרט על השלטת האיסלאם הסוני הפונדמנטליסטי, נשקפת סכנה קיומית לו, לעדתו ולעדות הקטנות האחרות בסוריה. לדידו של אסד זהו מאבק של להיות או לחדול, כך ניהל אותו וכך הוא ממשיך. אינני מכיר אפילו מדינה אחת בעולם ללא קשר לאופי משטרה, שניהלה מאבק קיומי תוך שימור והעדפת עקרונות הומניים על-פני הקיום, כאילו מדובר בתרגיל אקדמי. כאן אנו מגיעים לעקרון האוטופי הנוסף המשתקף מדברי הרשימה הנ"ל -
עקרון המידתיות. עקרון זה מכוון להדריך מי שנלחמים על קיומם, על-ידי בעלי עניין אחרים, לנהוג "באיפוק" באויביהם ולא לחרוג מתחום כמותי-נורמטיבי מקובל על "שופטי הקו", הצופים בהם בחוסר מע"ש וכמעט בחוסר עניין. ארה"ב לא נהגה כך במלחמותיה בעירק ובאפגניסטן, רוסיה לא נהגה כך בצ'צ'ניה ובקווקז, המערב לא נהג כך בבלקן, הצרפתים לא נהגו כך באפריקה ועוד. ראוי להדגיש שבכל המקרים הנ"ל, גם אם השתתף המערב בלחימה, אף פעם לא לחם על עצם קיומו.
"העולם המודרני" - עוד מטבע לשון שחוקה בה משתמש בן-ראובן בדבריו. אין עולם מודרני יש עולם שחושב עצמו למודרני ויש עולם מודרני למקוטעין; מודרני כשנוח לו בכך. אילו היה עולם מודרני בנמצא, תופעות הלחימה להם אנו עדים אחרי מלחמת העולם השנייה, לא היו קורות, ובוודאי לא היו לובשות את ממדי האלימות בהם צפינו, ללא קשר לשאלה אם המבצעים הם הסרבים, האמריקנים, הרוסים, שבטים אפריקנים אלה באלה, דיקטטורים דרום אמריקנים בעמיהם, טמילים באחרים וכו' וכו'. בשולי הדברים, נדרש הכותב גם ל"רצונו של המערב לשמר כללי מלחמה בסיסיים שנקבעו בעבר - היגד היפותטי שכל כולו מכוון לשרת שני אינטרסים:
א. למתן את הסכסוכים האלימים בתוך הגוש המערבי ולמזער נזקים על-רקע האימה ממלחמות העולם.
ב. להרתיע או לרסן גושים אחרים, שמעולם לא השתתפו באמת בקביעת הנורמות הללו או בשיפוט החריגה מהן, מאלימות בלתי-מרוסנת כלפי המערב "המודרני". המערב מודע לחולשתו היחסית מול תרבויות אחרות בכל הנוגע לתשלום בחיי-אדם על מאבקים אלימים. בהמצאת כללי המשחק המודרניים, חתר המערב ועודנו חותר
להגן על עצמו ככל האפשר.
לאחר תשלום מס שפתיים לעקרונות, עובר הכותב ל"ייעוץ אסטרטגי" למדינת-ישראל: ..."מדינת-ישראל... חייבת להיות ממובילי המאבק, הן בטרור והן בשימוש בחימושי גז בסוריה
ולדרוש (ההדגשה שלי - ר.ל.) תגובה חריפה ואפקטיבית מצד הרוסים... האמריקנים והמעצמות... וממועצת הביטחון, שתרתיע..." וכו'; אם לא היה עצוב לקרוא זאת, היו הדברים מגוחכים גרידא.
קריאה זו נגועה בצביעות ובחוסר מעש מדהימים. אם ישראל סבורה שהמעשים הם מהסוג שלא יעשו, עליה לפעול כדי למזער אותם. איש אינו זקוק ואינו מחכה לעצות-סרק ממנה. הגשת סיוע לנפגעים הוא מעט שאינו מכסה על המרובה, אבל הוא אפקטיבי לפחות בדיעבד. ישראל יכולה לפרסם תגובות, קריאות, גינויים וכו', אבל אלה באים אך ורק להשקיט את מצפונה מפני שתועלתם המעשית מינורית. אם הכוונה היא להניע פעילות ממשית, הדרך אינה להמליץ לאחרים מה לעשות אלא לשלב ידיים עם העושים בשינוי המציאות, או לעשות לשינויה כמיטב יכולתה. בארבע השנים הראשונות למלחמה בסוריה הייתה ישראל הכוח הצבאי החזק ביותר בסמיכות לזירת המלחמה, ויכלה להשפיע עליה רבות. פוליטיקה היא עיסוק רווי שקרים, צביעות והעמדות פנים. אולם, כאשר מגיעים לנושאים הומניים, צביעות והעמדת-פנים איננה יתרון, היא בגדר השתתפות במעשי הרוע בדרך של מתן חסות פסיבית להם. אם אין כוונה לפעול, או מעדיפים לפעול בשקט - אין צורך לגמד זאת על-ידי מס-שפתיים אדיר פי כמה.
המבחן ממנו מנסה בן-ראובן לברוח בדרך אלגנטית, הוא האם ישראל תעמוד מנגד (כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה ליהודים נרדפים ומוכים) משיקולים "אגואיסטיים", או תפעל מעבר לגבולה משיקולים הומניים גרידא. גישת בן-ראובן נופלת על אותו תחום התייחסות, שצבועים אחרים במערכת הפוליטית-אידאולוגית הישראלית, עוסקים בו מפעם לפעם, תחום מכירות האמל"ח לחו"ל. אמל"ח נמכר לאזורי-סכסוך משום שבמקומות אחרים אין בו צורך. אמל"ח נועד למנוע מלחמה, במקרה הטוב, ולנצח בה במקרה הפחות טוב. משמעות הדבר: הפעלה מותנית של אלימות אפקטיבית נגד בני-אדם. אמל"ח אינו פועל באופן אוטונומי, הוא מופעל ע"י בני-אדם, ואופי השימוש בו תלוי במשתמש ולא באמצעי. הצרכים הישראלים מצדיקים ומחייבים פיתוח אמל"ח ייחודי ומכאן גם מכירתו לצדדים שלישיים. המוסר ההצהרתי הצבוע של ישראלים חסרי-אחריות, גורס שאפשר גם בלעדי הסחר בו - הם טועים.
כעניין של עקרון אני נגד "מוסר-הצהרתי מותנה"
2. אני בעד מעשים כאשר נחוץ ואפשר להוציאם לפועל. מוסר-הצהרתי מותנה הוא אליבי של עצמנו כלפי עצמנו, ועל-כן מיותר ומזיק. מותר ואף חובה לקבוע שבחיי אומה, כמו גם בחיי היחיד, קיימים מצבים שבהם "עניי עירך קודמים"; זו תכלית המדינה. אין שום צורך להתנצל על שאנו נוקטים גישה זו כשהיא צורך אמיתי.
על שיעבוד המציאות לדוֹגְמה
ההתייחסות השנייה נוגעת לרשימה של ד"ר ציפי ישראלי במעריב
3, 5.4.17 רשימה זו מבקשת לשכנע שרעיון "שתי המדינות"... "חי ובועט", כפי שהיא מנסחת זאת. גם כאן אני מוצא בדברים ניסיון להטעות או להוליך שולל את מי שקורא את הדברים ואינו ער לריבוי המשמעויות הנסתרות המוסתרות על-ידי הכותרת הסתמית: "פתרון שתי המדינות". אני מכיר לפחות 7 גרסאות לפתרון של "שתי מדינות" שלכולן ייתכן רוב בציבור הישראלי, ופתרון אחד,
שאליו מכוונת ככל הנראה הכותבת, ולו בוודאות אין רוב בציבור הישראלי. הפתרון הבלתי-רלוונטי הוא היחיד המקובל כיום על מדינות ערב והפלשתינים; הוא מושתת על "ההצעה הסעודית" מ-2002 עם תיקוני נוסח קלים; הוא כרוך בוויתורים, סיכונים והסדרים שאף גורם שפוי בישראל לא יוכל להשלים עימם וכאמור, לו גם אין רוב בישראל. על כן, ברור שעל פיו לא יוכל להתכונן הסדר. עד כאן הדיון על-פי כותרת המאמר הנ"ל.
כאשר קוראים את תוכן הרשימה, מסתבר, שהכותבת עוסקת בל"פ (לוחמה פסיכולוגית), ניסיון להשפיע על דעת הציבור באמצעות ידיעות כוזבות או כותרות שאינן מייצגות כראוי את תוכן הכתבה. השאלה הנשאלת היא האם זו כוונתה המקורית של הכותבת, או שזו יוזמתו של העורך והוא זה שאחראי לניהול הל"פ, כשהכותבת היא ההסוואה האקדמית לכך.
יתר על כן, מעקב אחרי סקרים בשאלות שלום וביטחון, למשל: "מדד השלום" או אפילו סקרים שעורך "המכון הישראלי לדמוקרטיה", מראים שהציבור הישראלי נע ימינה, כלומר מתרחק מרעיון העוועים "שטחים תמורת שלום" שהתלווה להחלטת מוע"ב 242. נכון הדבר שגם כאשר דנים בסוגיית "גבולות הביטחון", ישנן פרשנויות שונות לדבר בין מומחים ישראלים וגם בין מומחים זרים. אולם, אין מי שסבור שניתן להגן על מרכז הארץ מגבול טול-כרם, ואין מי שסבור שניתן למנוע הצפה ערבית של איו"ש - עם תוכנית שיבה או בלעדיה — מבלי להחזיק פיזית בקו הירדן ומבלי להחזיק בעמדות שולטות על בקעת הירדן שנמצאות על גב ההר. מכאן נקל להבין שגם נאום בר-אילן של נתניהו מ-2009, שאיננו מקובל על הערבים ואיננו שרטוט מפות להסדר, אינו נחשב בעיניהם לפתרון "שתי המדינות". ואם כך, על איזה פתרון בדק הסקר שהיא מתייחסת אליו את עמדות הציבור בישראל? איזה פתרון באמת "חי ובועט?"
אין ספק שהציבור היה מעדיף פתרון מדיני, אבל תרגום "פתרון מדיני סתם" ל"פתרון שתי מדינות" הינו אמורפי וחסר משמעות לא פחות; זו סתם גניבת-דעת. הציבור אינו יודע באמת אם המדיניות הפסיבית של ישראל פועלת לטובה או לרעה. בימי אובמה זה היה אולי יותר לרעה, בימי טראמפ - זה עדיין לא ברור.
הסדרי ביניים הם הסדרים פתוחים. כלומר, שום דבר בהם אינו סגור הרמטית. העובדה שהסכמים מסוג זה כורכים יחד עובדות בלתי-הפיכות בשטח עם ניירות בלתי יציבים בכספות, נותנת להבין שכל שינוי פוליטי במנהיגות וכל התפתחות של נסיבות בינלאומיות נוחות יותר או פחות, יכולים בנקל לקעקע את ההסדר. מן הפרשנות של הכותבת לעמדות שהתקבלו בסקר אליו היא מתייחסת, ברור לי, שהנשאלים ברובם לא ירדו לעומקם של דברים, ואלה שירדו שייכים במידה רבה דווקא ללא משוכנעים. כאשר יובא לפני הציבור פתרון שלם - סופי או זמני, לא תהיינה עמדותיו אותן עמדות שבסקרים רבים. ככל שההסכם יהיה רחוק יותר מפתרון סופי של שלום מלא ונורמליזציה מלאה, הציבור יהיה מוכן לשלם עבורו פחות. אפשר שאפילו ידחה אותו מכל וכל.
כהערה לסיום אני מבקש לומר, שלדעתי, עדיפה הסכנה של צורך לנהל התמודדות צבאית נוספת עם הערבים בכדי להשיג בוודאות פתרון של גבולות ביטחון ומדינת-לאום יהודית מוכרת, מאשר להשיג שקט זמני במחיר פרוהיביטיבי, שהיחלצות ממנו בעתיד, בנסיבות לא נוחות לנו, עשויה להיות עתירת מחיר בדמים ובדם.
הניסיון ליישם פשטני פרדיגמה לסיטואציה מעשית, ללא שימוש בידיעה שפרדיגמה היא תאוריה מקובלת אך לא אמת אבסולוטית וללא הסתייעות בביקורת השכל הישר, הופכת כמעט תמיד לטיעון פָרָא-דוֹגמתי חסר ערך ומגוחך.
העגונה יצאה לחופשי - ובכל זאת חסר משהו בפסק הדין 
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
