ההשפעה הפוליטית. מטרה שנייה של הרפורמה הייתה להפחית את ההשפעה הפוליטית על הרשות, וכאן תרשו לי להעלות הרהורי כפירה. אם מדובר בשידור ציבורי, הוא צריך להיות מנוהל בידי הציבור. נבחרי ציבור מייצגים את הציבור טוב יותר מכאלו שאיש לא בחר בהם. נכון, הם פוליטיקאים; זה אומר שדעותיהם ידועות ושהם נשלחו בידי אזרחי ישראל כדי ליישם אותן. איש לא בחר פרופסור, סופר או שופט בדימוס. כך שברמה הבסיסית – אין שום פסול במעורבות פוליטית.

איפה כן יש בעיה? בחשש המבוסס שפוליטיקאים ינסו לכפות על התאגיד את השקפת עולמם ובכך יפגעו בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. אבל על זה אפשר היה להתגבר. הנה רעיון אחד, בקווים כלליים: לקבוע שתאגיד השידור יפעל כמו חברה ציבורית. הח"כים מהקואליציה בוחרים את חברי מועצת המנהלים שלו המקבילים לנציגי בעלי השליטה, והח"כים מהאופוזיציה – את המקבילים לדירקטורים החיצוניים (דח"צים). על התאגיד יחולו כללי הממשל התאגידי והשקיפות החלים על חברות ציבוריות, עם מועצה ציבורית – שוב, שתיבחר בידי הח"כים – שתשמש כאסיפה הכללית שלו. ייקבעו מראש קווים מנחים לשידורים, כולל חלוקת השעות בין הסוגות השונות. ימונה מנכ"ל מקצועי לחמש שנים, כך שהוא לא יהיה תלוי בתנודות הפוליטיות. כאמור, זה רק בקווים כלליים וממילא מדובר על חלב שנשפך.

האגרה. בתחילת הדרך, רובנו ידענו דבר אחד על כל הסיפור הזה: נפסיק לשלם אגרה. ומי לא שמח כשחוסכים לו כמה מאות שקלים בשנה? אלא שגם זו הייתה טעות. שידור ציבורי צריך להיות ממומן בידי הציבור, כולל בידי מי שלא משתמש בו. הרי גם מי שטס לאילת משתתף בתחזוקת כביש הערבה, וגם מי שגר בירושלים משתתף בסובסידיה לחברת דן. דווקא כדי לשמור על איכותו של השידור הציבורי, עיקר תקציבו צריך להיות משוחרר משיקולי רייטינג. "עיקר" – ולא "כל": עדיין צריך לאפשר לו לגייס חסויות/פרסומות, כדי שתהיה למנהליו מוטיבציה לשדר תכנים שיזכו לחשיפה סבירה.

חוק פרקינסון. את פירוק רשות השידור אפשר וצריך היה לסיים במהירות. אבל כאן נכנס לתמונה אחד מחוקי הניהול של נורת'קוט פרקינסון, אותו כינה "נקודת העניין הנמוג". פרקינסון אומר, שאורך הדיון בנושא מסוים אינו קשור בחשיבותו ובהיקפו, אלא במידת ההבנה של המתדיינים. בדוגמה ההומוריסטית שלו, הקמת תחנת כוח גרעינית תאושר ב-2.5 דקות, דיון על סככת אופניים לעובדים יימשך 45 דקות, ואילו ויכוח על הכיבוד של "ועדת הסעד המאוחדת" יצריך שעה ורבע ויסתיים בהחלטה לבקש מידע נוסף.

זה בדיוק מה שקרה עם השידור הציבורי. בישראל נעשו ונעשות רפורמות חשובות פי כמה וכמה, שהשפעתן על חיינו דרמטית לאין ערוך: בחיסכון הפנסיוני, בנמלים, במשק החשמל ועוד ועוד. אבל על זה לא מדברים אפילו עשירית ממה שמדברים על השידור הציבורי, כי רק מעטים יודעים מה ההבדל בין קופת גמל לבין ביטוח מנהלים, ועוד פחות מבינים מהי אוניית מכולות ומהי אוניית צובר, ובודדים יכולים להסביר מדוע גז עדיף על פחם – אבל כולם יודעים מה זה טלוויזיה ורדיו. זה כמובן נכון ביתר שאת לגבי פוליטיקאים, שכל רצונם הוא לקבל כותרות.

להשתכשך בביצה. כאשר מדובר על אמצעי תקשורת, עיתונאים רבים משוכנעים שזה מעניין את קוראיהם/צופיהם/מאזיניהם כפי שזה מעניין אותם. חוץ מזה, יש חברויות והיכרויות, וגם הן משפיעות. התוצאה היא, שגורלם של כמה מאות עובדי תקשורת מקבל חשיפה חסרת כל פרופורציה, שאלפי עובדים בתחומים אחרים לא יכולים אפילו לחלום עליה. לצד זאת, יש גם לא מעט צביעות בעסק: הרי ערוץ 2 וערוץ 10 וחברות הוט ו-yes ובעליהם של כל אלו, לא באמת רוצים שיהיה שידור ציבורי איכותי שיתחרה בהם. אז מקטרים קצת, גוזרים רייטינג וממשיכים הלאה.

נתניהו ושות'. מי שעוד גרם לעסק לקבל את הנפח המטורף שלו, היו בנימין נתניהו ומשה כחלון – והם לא הראשונים. כדאי להזכיר, שאת ההחלטה על סגירת הרשות והקמת התאגיד קיבלו בכלל יאיר לפיד וגלעד ארדן. אבל נתניהו הביא את הסיפור הזה לממדים הנוכחיים שלו.

תפקידו של ראש ממשלת ישראל הוא כנראה הקשה ביותר בעולם, והנה יש לנתניהו זמן ומרץ להתעסק עם תאגיד השידור. זהו? נגמרו הבעיות? אין אירן וחיזבאללה וחמאס וסוריה ורוסיה? אין יוקר מחיה ומיסים והשקעות זרות? אין גיור ושבת? כאשר ראש הממשלה מדבר על הקדמת הבחירות בגלל תאגיד השידור, ואפילו אם הוא לא מתכוון לכך – משהו בסדרי העדיפויות שלו השתבש לחלוטין. וכאשר שר האוצר מוכן לפרק את הממשלה על זה – ושוב: אפילו אם הוא לא מתכוון – אז גם הוא זקוק לחישוב מסלול מחדש. אבל אם שני אלו מתעסקים בזה – מי הפוליטיקאי ומי העיתונאי שלא ידחוף את אפו ויפתח את פיו, אפילו אם אין לו שום דבר לתרום?

סופו של דבר. מה שקיבלנו בסופו של יום הוא את אותו גמל. או במשל אחר: גם מלקות, גם דגים סרוחים וגם גירוש מהעיר. שני התאגידים חויבו לקלוט חלק ניכר מעובדי רשות השידור, הפוליטיקאים גרמו להם להפר חוזים וגם זה יעלה לא מעט, המעורבות הפוליטית חצתה את הגבולות, ואיש אינו יודע האם התוצאה תהיה טובה יותר. כי ככה זה כאשר פוליטיקאים מתעסקים בתחום שכולם מתיימרים להבין בו, וכאשר איש מהם אינו המבוגר האחראי שיחזיר את כל הסיפור לממדיו הראויים.