א. קטנות ורבות-עוצמה

ארצות-הברית מפתחת לא רק פצצות ענק, כמו מוא"ב (GBU-43, "א̤ם כל הפצצות"), שהוטלה לפני כחודש באפגניסטן, אלא גם גרסאות קטנות ורבות-עוצמה של חימוש אווירי. בין השאר, מפתחת מעבדת המחקר של חיל-האוויר האמריקני חימוש של הדור הבא במסגרת התוכנית טכנולוגיות מתקדמות לחימוש, שמשתמשת במדפסות תלת-ממד להדפסת תחמושת ומרעומים. הפצצות החדישות קטנות יותר והרסניות יותר, ולמתכנניהן יש שליטה על גלי ההרס, שהן יוצרות, בהתאם לאפיוני המשימה.

הצורך להקטין את החימוש האווירי נובע מהקטנת המטוסים החדישים. חיל-האוויר משתמש, בעיקר, בפצצות 250 ק"ג ובפצצות 1,000 ק"ג, אך שואף לבצע את משימותיו באמצעות פצצות 50 ק"ג, שתהיה להן אותה ההשפעה, אומר חוקר במעבדת המחקר של חיל-האוויר האמריקני.

ב. ניסוי שיצא משליטה

צבאנו שקוע עד צוארו בפרויקט שילוב לוחמות במערכיו. ראוי לציין, כי גם צבאות אחרים עוסקים בדבר הזה, אך כרגיל אצלנו, הדבר נעשה בהתלהבות משיחית, ללא בקרה ובלי שׂוּם-שכל.

התהליך הישראלי, כפי שהראה רז שגיא בספרו, נלחמות בצה"ל, מוּנע על-ידי קבוצה לוחמנית של חוקרות פמיניסטיות קיצוניות מהאקדמיה מבלי שנעשו דיונים מעמיקים, שלקחו בחשבון את כל היבטי התהליך. לשילוב נשים בתפקידי לחימה יש התנגדות קשה של פיסיולוגים ושל רופאים (לא רק אצלנו), וחיל הרפואה שלנו כבר דיווח כמה פעמים על הסיכון הרב בתהליך - כלומר, פגיעה בחיילות, המוכשרות ללוחמות. שגיא דיווח על שיעורים עצומים של נכות בקרב חיילות בגדוד המעורב קרקל.

שילוב הלוחמות בצבא נובע לכאורה מפסיקת בג"ץ בעניינה של אליס מילר, שרצתה להיות פרח-טיס בחיל-האוויר. הפסיקה קבעה, שיש לשלבה בקורס לניסוי, אם תעבור את מבדקי הקבלה. מאז השמידו הפמיניסטיות את הסתייגות בג"ץ "לניסוי", והפכו את השילוב למכת מדינה, שפוגעת במוראל הצבא, בשוויון ובאיכות היחידות.

ניסוי - כך אני מבין פשוטו של עניין - דורש אבני-דרך בזמן ובביצועים, מערכות בקרה ובדיקה קפדנית, כיוון שהמדובר בניסוי בנשים חיות ולא בבובות. זה לא נעשה כלל, והדיווחים על פציעות בקרב הלוחמות מזוויעים. יתר על כן, כדי לאפשר את שילוב הלוחמות נעשו צעדים להנמכת רמת הביצועים הנדרשת - עד לרמה, הפוגעת בכשירות הצבאית - שלא לדבר על פגיעה אנושה בשוויון.

למרות ש'קרקל' - הגדוד המעורב הראשון - אינו סיפור הצלחה, החליט צבאנו לשכפלו. כעת מקימים כבר את הגדוד המעורב הרביעי, שכמו קודמיו, נועד בתכנוני הרמטכ"ל איזנקוט לשמור על גבולות השלום שלנו.

אלוף מיל' יצחק בריק, נציב קבילות החיילים, התייחס בדוח שנתי 45, שפרסם זה עתה, לנעשה בגדודים המעורבים. "בגדודים המעורבים, כך מצא בריק, חלה ירידה במוטיבציה הן אצל המפקדים, הן אצל הלוחמים והן אצל הלוחמות. משיחות עם לוחמות התרשם בריק כי קיים פער משמעותי בין ציפיות הלוחמות ובין המצב בשטח".

בריק ציין, כי מרבית הלוחמות בגדודים המעורבים נושרות כבר בתחילת ההכשרה, כי המפקדים מתנהלים באופן לקוי וגורמים לירידת מוטיבציה, וכי תנאי השירות בהם בעייתיים.

לכאורה, התמונה ברורה. הנזק, שנגרם ללוחמות, בלתי-הפיך (וזה דווח גם בארצות-הברית). ונשאלת השאלה, האם שילוב נשים בתפקידי לחימה הועיל - כלומר, האם שיפר את צבאנו? לפי דוח שנתי 45 של נציב הקבילות, התשובה שלילית, כפי שמדווח: "אחת הסיבות המרכזיות שאליהן מפנה המבקר היא כפייה של מפקדים וחיילים לשרת בגדודים מעורבים בניגוד לרצונם. חוסר רצון זה הוא תמרור אזהרה ביחס לתפקוד הגדודים המעורבים. חיילים אלו יכלו לשרת ביחידות קרביות, אך למען ערכי שילוב הנשים הם שולבו ביחידות מעורבות שהוקמו, ושתפקודן לקוי. "כמו-כן מצביע המבקר על תשתית בלתי הולמת לקליטת הלוחמות, הן בצד הרפואי והנפשי והן בהתאמה לכללי השילוב הראוי שיש בהם כדי להגן על פרטיותן של הלוחמות".

ג. שאלה של זקן

כיוון שמרבית חיי גידלתי זקן, סעיף בדוח השנתי 45 של נציב קבילות החיילים נגע אליי. גם כחייל נאבקתי לשמור על זקני, ולרוב בהצלחה. כשהוציא צבאנו את פקודת הזקנים, ראיתי מראש את המרווח, שייתן למפקדים זכות להתעמר בחייליהם. ואכן, מדווח אלוף מיל' יצחק בריק, כי מה שמתרחש ביחידות בעניין הזקנים אינו אינו עומד במבחן החוק. מכאן, שהצבא, שלכאורה עומד בפני שפל גדול בכמות חייליו עקב קיצור השירות, שכפתה עליו הכנסת, עושה הכל כדי לסכסך בינו לבין החיילים הדתיים - לא רק בעניין גידול הזקנים - במקום לעודד את התגייסותם.

אלוף מיל' יצחק בריק, נציב הקבילות, הדליק אור אדום חזק. סימני השאלה מופנים אל שניים: אלוף מוטי אלמוז, ראש אכ"א, ורב-אלוף גדי איזנקוט, מפקדו. ובעצם, גם אל הממונה על שניהם - שר הביטחון.

ד. עיבור

שכנינו המוסלמים החלו לחגוג את חודש רמדאן, שכידוע מועדו אינו קבוע, והוא נודד על פני עונות השנה - בניגוד לחגינו, שקבועים בעונות השנה.

נדידת רמדאן נובעת מכך שהשנה המוסלמית והשנה העברית מבוססות על לוח ירחי, ואילו השנה הנוצרית מבוססת על לוח שמשי. ההבדל בין שנה נוצרית לבין שנה מוסלמית הנו 11 יום בשנה. בלוח היהודי יש תיקון - העיבור - שמפצה על ההפרש בין השנים, ומייצב את חגי ישראל בעונות השנה. ראש-השנה תמיד יהיה בסתיו, וכמותו סוכות, חג האסיף; פסח, חג קציר שעורים, יהיה באביב; ושבועות, חג הביכורים וקציר חטים, יהיה בראשית הקיץ.

עד ימי התלמוד קיבל בית-דין (סנהדרין) בראשות הנשיא עדויות של מי שחזו במולד הלבנה. אחר בדיקת העדויות, הוא הכריז על ראש חודש. תוך כך ניסו גורמים עוינים (למשל, שומרונים) לשתול עדויות כוזבות, כדי להכשיל את היהודים.

במאה הרביעית לספירת הנוצרים, אחרי מרד גאלוס, קבעו חכמים, שיש לפרסם את סדר העיבור, כדי שכל יהודי יוכל לדעת מתי ראש חודש - ובעיקר, את מועדי החגים - ולא יידרש לפסיקת הסנהדרין, שפעולתו הופרעה, בתגובה למרד. חכמים חששו פן ימנעו הרומאים מהסנהדרין לפרסם את מועדי השנה. פרסום סוד העיבור היה חידוש מדהים, כיוון שנטל מונופול מהחכמים, והעבירו לכלל עם ישראל.

הלל (השני), שניסח בכתב את סדר העיבור, נחשב לאחד מגדולי התוכנים (אסטרונומים) הקדמוניים, ולהוקרה מכתש ביר̤ח נקרא על שמו. הלל קבע מחזור של 19 שנה, שבהן יש 7

שנים "מעוברות" - כלומר, מוגדלות, בנות 13 חודש. דרך קבע, מוסיפים ללוח העברי חודש בן שלושים יום בסופו (אדר). כך, באמצעות ריווּח של שבע שנים מעוברות על פני המחזור, מתייצב הלוח העברי ונקבע, וכמעט כל אחד יכול לדעת את מועדי החגים.

לשנים המעוברות ניתן סימן (גו"ח-אדז"ט) - כלומר, שנה ג' במחזור, שנה ו', שנה ח', שנה י"א, שנה י"ד, שנה י"ז ושנה י"ט. כמובן, המדובר בלוח העברי. השנה היא ה'תשע"ז (5,777). חלוקתה ב-19 נותנת 304 ושארית 1. כלומר, המחזור הנוכחי החל לפני שנה, ורק בעוד שנתיים, בשנת ה'תשע"ט, תהיה שנה מעוברת.

ה. טירוף מערכות

לאחר יותר משבוע, החזירה המשטרה בערב החג את האקדח לתושב איתמר, שירה במתפרעים ערביים, שניסו לעשות בו לינץ' בצומת חווארה בשומרון, והרג מחבל.

משטרת ישראל לקחה את אקדחו האישי לביצוע בדיקה בליסטית, לכאורה, והחזירה אותו רק אחרי שח"כ אלי בן-דהן, סגן-שר הביטחון, התערב. "המתיישב נוסע בציר הזה בכל יום והוא צריך את אקדחו כדי להמשיך ולהגן על משפחתו", ציין סגן-השר.

המשטרה החזירה למתיישב מאיתמר את נשקו, וקבעה שהאירוע היה פעולת איבה. בינתיים הוא המשיך לנוע בכבישי השומרון ללא נשק. אין זו הפעם הראשונה שהמשטרה מפקירה את ביטחון התושבים, שנאלצו להתגונן מול התפרעות, שסיכנה את חייהם.