אתגרי המודיעין - חקר סימנים

כשבאים להגדיר מהי תפנית, ההסבר מקובל הוא לאירוע המתפתח בכיוון שונה מן הכיוון הכללי המוכר עד כה. כשמדובר במדיניות חוץ ניתן לומר שהיא מבוססת במידה רבה על אינרציה. החשש מן הלא ידוע מביא לכך שבמקום לנסות דרכי פעולה חדשניות ויצירתיות, מנהיגים פוליטיים בדרך כלל דבקים ב"ביטחון" שמעניקות להם המדיניות המסורתית, גם אם מדובר בביטחון מדומה. כתוצאה מכך, רוב הפעולות שננקטות במסגרת פעילות מדינית הן צפויות.

כשמתפתחת תפנית-מדינית אסטרטגית שלא ציפינו לה אנו מוצאים את עצמנו מופתעים. בודדים הם המקרים מסוג זה בהיסטוריה, אולם אפשר לומר שהתיאוריות שרלוונטיות לתחום של הפתעות צבאיות רלוונטיות גם לתחום ההפתעות המדיניות. כלומר, כמו מתקפת פתע צבאית, גם מתקפה מדינית יכולה להתרחש בתמרון מפתיע ובלתי צפוי. בין המקרים הדומיננטיים ניתן להזכיר את החלטתו של נשיא מצרים אנואר אל סאדאת להגיע לירושלים ו"לדבר עם הישראלים". לקטגוריה זו ניתן לשייך גם התפנית המדינית החדשה שאימצה ברית המועצות תחת הנהגתו של מיכאיל גורבצ'וב שהובילה בסופו של דבר לקריסת הגוש הקומוניסטי.

מכל מקום, האינטרס המשותף בשני המקרים – גם של איום וגם של הזדמנות מדינית, נופל בתחום אחריותו של המודיעין, שכן תפקידו הוא לייצר "תמונת מציאות" מדויקת ככל האפשר בפני מקבלי ההחלטות. אלא שזיהוי תפנית מדינית, שלעיתים מתפתחת על ציר ארוך מאוד של זמן, איננו פשוט כלל ועיקר. הסיבות לכך הן רבות ונובעות ממגוון גורמים המאפיינים את מורכבותה, רב-ממדיותה והדינמיות של תמונת המודיעין המיוחסת לאויב.

במציאות הא-סימטרית והמשתנה באופן אסטרטגי בזירה הבינלאומית, תפנית כזו לא בטוח שתוכל לבוא באופן גלוי, או ישיר מכוונם של משטרים מסוימים, לכן נדרשים מודעות רבה למחקרי עומק שיעסקו בכל מרקם החיים של הצד השני ולא רק בהיבטים צבאיים, או ביכולות שלו. על כל אלה יש להוסיף את העובדה שלארגוני מודיעין יש אוריינטציה טבעית לאתר באופן חד ממדי איומים. נטייה זו יוצרת שלא בהכרח במודע ההכללה וקושי אינטלקטואלי להתגבר על מסגרת חשיבה ("קונספציה") מקובעת ומסוכנת לפיה - "אין עם מי לדבר" ולכן צריך לסמוך על פתרונות צבאיים ובניין הכוח בלבד. איתור הזדמנויות, נתפס כרובד נפרד ולא מציאותי. גם העובדה שכמות המידע עולה בעידן הידע, ואתה גובר ה"רעש", מקשה על הפרדת המוץ מן התבן וקבלת מידע איכותי וקונקרטי שמעיד על כוונות.

בעיה נוספת מתייחסת למערכתיות שבה המודיעין צריך לפעול כמערכת חשאית וסגורה שמספקת תוצר עבור מערכת פתוחה באופיה. בתוך המערכתיות הזו מאופיינת דינמיקה לא פשוטה בין קבוצות החוקרים, דינמיקה בתוך הארגון עצמו ודינמיקה בין ארגונים עמיתים המתחרים על הידע כמשאב ועל היוקרה שבהבאת התוצר המודיעיני בפני מקבלי ההחלטות.

פעמים רבות תחרות זו גובלת ברהב וחוסר צניעות אינטלקטואלית שהופכים את התוצר המודיעיני על פיו מהצלחה לכישלון, וכמוהו גם את ההתרעה, או החמצת ההתרעה על תוצאה של תהליך שכבר מתדפקת על הדלת.

החמצה של המחקר המודיעיני יכולה להתייחס להיעדר יכולת לזהות בין יעדים מעשיים שאליהם חותר הצד השני בעתיד הנראה לעין, לבין יעדים שהם בבחינת חלום נכסף. כשל בזיהוי מרכיבי האסטרטגיה קורה בשל התבוננות על המתרחש כדיכוטומיות סכמתיות וכמקשה אחת מבלי להסתכל על המורכבות של התמונה כולה ועל הניואנסים שלה. אי-זיהוי אילוצים הפועלים על הצד השני קרו בשני המקרים שצוינו מעלה – במקרה של סאדאת קבע אמ"ן שדבריו המושמעים חדשים לבקרים הם למעשה מס שפתיים בפני המערב ושהוא איננו באמת נסוג מעמדותיו כלפי ישראל. אגב, זו הייתה הקונספציה הרווחת כמעט עד רגע ירידתו מן המטוס בלוד. במקרה השני, החמיצה קהילת הביון האמריקנית את הפרשנות של המטרה האמתית של הרפורמות שביצע גורבצ'וב. בשני המקרים התקשה המודיעין להעניק את המשמעות הנכונה לסימנים האסטרטגיים שהלכו והצטברו על ציר של זמן, תוך קביעה די רדודה וכוללנית שמדובר בווריאציות טקטיות מועטות חשיבות, שהובלטו הבלטת יתר לצורכי תעמולה.

הפתרונות האפשריים שלא ליפול בשבי הקונספציה, או להבין את משמעותם של האינדקסים מתוך בליל הרעש, או להתמודד עם הסוגיה המערכתית נמצאים בכמה מישורים:

ראשית, בתפיסה העכשווית של חוקר המודיעין עצמו. אנשי מודיעין כיום צריכים להיות לא פחות מאנשי רנסאנס, להבין קצת בכל תחום, דבר שמעניק ראיה אינטגרטיבית ודפוס מחשבה מטריציוני ולא ליניארי. דבר זה אינו ברור מאליו, בוודאי לא אצל חוקרים צעירים ולא בשלים שמחליפים מקום כל כמה שנים.

שנית, נדרש עידוד הפלורליזם המחקרי, אך לא רק "על הנייר". לאחר מלחמת יום הכיפורים המליצה וועדת אגרנט על פלורליזם של גופי המחקר במודיעין וקביעת נהלים ברורים להשמעתן של דעות שונות ונוגדות, יצירת גוף שישמש "פרקליט השטן" (איפכא מסתברא) ועידוד חילופי הערכות בין גופים שונים בקהילת המודיעין. ספק אם קיים גוף כזה במודיעין, אך גם אם כן, הוא צריך להיות גוף משמעותי (ולא חוקר אחד, או שניים, כפי שהיה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, רק כדי לצאת ידי חובה) בעל צביון עצמאי ונטול כל השפעה חיצונית.

שלישית, נדרש דפוס עבודה של מחקרי עומק, אינטרדיסציפלינריים שבוחנים את שדה המחקר על הצד השני בכל היבטי אפשרי; דתי, תרבותי, חברתי, כלכלי, אידיאולוגי, וכן הלאה.

רביעית, לא בטוח שקיימת שיטה מתודית לבחינת "סימנים מעידים לשלום", אך יש אפשרות לבחון שינויים בכמה מישורים: במישור של דעת הקהל, במישור הסמנטי ובמישור האקטיבי. חמישית ולא בטוח שאחרון, שיתוף פעולה עם האקדמיה – החומר המודיעיני אומנם מסווג, אך מחקרים הנעשים באקדמיה הם מחקרי עומק שיש להם פריזמה רחבה מאוד על בסיס חומרים גלויים. מידע רב ולמעשה תהליכים שלמים ניתן ללמוד מחומרים אלה ולא בטוח שבמודיעין יש את משאבי כוח האדם והזמן הנדרשים. לפיכך, אם המודיעין אינו פנוי וזמין למחקרי עומק יקשה עליו הדבר לזהות את משמעותה של התפתחות שהיא שונה מהמצב שהיה מוכר עד אז וההכרה בשינוי לא תגיע, אלא כשהתהליך יהיה בשיאו. את ה"אזורים מתים", הנוצרים מהיעדר מחקר בסיסי יכולה האקדמיה למלא, גם ללא חומר מודיעיני צבאי – ואולי דווקא בשל כך.

ועוד משהו קטן לסיום, לאחרונה אנו עדים להרבה מאוד ידיעות על התערבות מודיעינית במדיניות ועל מתקפות סייבר כאלה ואחרות על מערכות שהאופי שלהן הוא פוליטי, שוב, במטרה לקבוע כללי משחק חדשים ולהשפיע על המדיניות בזירה הבינלאומית. דבר זה הינו מסוכן ביותר, שכן לכאורה הוא "מייתר" את המודיעין בכך שהוא הופך אותו לחסר משמעות. לו מקבלי ההחלטות אינם יכולים לסמוך יותר על המידע המובא לפניהם מחשש שהוא "בושל" או "טופל" בצורה כזו או אחרת, עשוי הדבר לגרום לקבלת החלטות שגויה לחלוטין על בסיס מידע שגוי. הדבר גם יוצר סכסוך ונתק בין הקברניט לבין המודיעין באופן שמבודד את שני הצדדים. על מקבלי ההחלטות בעולם לדעת שמגמה זו יכולה להתדרדר אל מדרון חלקלק וללחום בתופעה באופן בלתי מתפשר.