שינת הלוחם וסירוב פקודה

קראנו ושמענו על סירוב הפקודה של המ"פ רס"ן מני איתן, להעיר את חייליו העייפים ולשלחם לאימון שנקבע מראש. אני מאמין כי אכן חשש לשלומם אם בהיותם עייפים מדי באימון עצמו, אחרי אימונים סוחטים, ואם בדרכם הביתה בתום שירות המילואים, בשארית כוחותיהם, מחשש לתאונות בדרך מחמת עייפות.

אני מלא אהדה לדאגתו הכנה של המ"פ לשלום חייליו. אולם אני סבור שיש להעמידו לדין על סירוב פקודה, על שיבוש האימונים ולשלוח לו למחבוש תעודת הוקרה על מעשה זה.

אנו נוהגים לומר שיש לנו את הצבא הטוב בעולם. אולי. יש הרבה החולקים. יש יותר מדי מקרים של הפרת פקודות ושל מפקדים הנוטלים לעצמם סמכויות לפעול בניגוד לפקודות. זהו דבר שלא ייתכן בצבא. בהיותנו צוערים בקורס הקצינים ניטל עלינו לקרוא את הספר "אנשי פנפילוב" המספר על גנרל רוסי אגדי שלחם מול הצבא הגרמני בשערי מוסקבה תוך שהוא מפקד, בין היתר, על לוחמים קזאחים, שהובאו מירכתי קזאחסטן להגן על בירת בריה"מ. שם הפרת פקודה היה משמעה הוצאה להורג בידי כיתת יורים. חלילה שנגיע אי-פעם לכך, אך אנו נתקלים שוב ושוב בחוסר משמעת ובאימוץ "מדיניות עצמאית" בידי מפקדים שהם "מלח הארץ". זכור לנו אותו מח"ט שסירב להמשיך ולפקד על חטיבתו משנצטווה לכבוש את ביירות. מבחינת צה"ל, למיטב ידיעתי, האירוע הסתיים בהתפטרות/הדחה ותו לא.

בָּל אוּבַן לא נכון. עברתי קורס מ"כים, ואירע לא פעם שחניכים נרדמו בהליכה מחוסר שינה. אז בצבא עוד האמינו ברעיון הנואל שיש "לשבור" את רוח האזרח שבחייל ולבנותו מחדש, מנעו מעימנו שינה ומים ובמקום להתאמן באימונים צבאיים, קשים ככל שיהיו, בזבזנו לילות בהתעללויות ללא שינה כמו בצחצוח אותם צריפי-ענק בריטיים, ספוגי סולר, בצריפין במברשות שיניים והשקינו את עצי האקליפטוס הענקיים בכפיות מים שהיה עלינו להריץ מהברז המרוחק.

לאחר מכן חווינו הֵרַדְמוּת בתוך טנק בתנועה עד שמפקדי טנקים בתנועה, נרדמו ונפלו מהצריח פנימה (במקרה הטוב, במקרה הרע - נפלו חוצה...), או שהיה כורח להעיר בבעיטה מהצריח נהג שנרדם בְּתוּבַּתּוֹ תוך נהיגה, בטרם יכנס למכתש או יתהפך עם הטנק בשיפוע צִדִּי.

בחינה מקיפה

הרבה תאונות אירעו מחמת עייפות. כמפקדים בשריון היה עלינו לוודא שהטנקים והזחל"מים יטופלו בטרם ישכבו הלוחמים הסחוטים לישון מעט. מהמפקדים, בתרגילים, נשללו גם שעות מעטות אלה, כי כאשר המח"ט שב למטהו נקראו אליו המג"דים ל"קבוצת פקודות". בכל גדוד מפקדי הפלוגות המתינו לבוא המג"ד לקבוצת הפקודות שלו. וכמובן שמפקדי המחלקות לא עצמו עיין עד שוב המ"פ וההתכנסות סביבו לקבוצת הפקודות הפלוגתית. משנסתיימו כל קבוצות הפקודות כבר עלתה איילת השחר והשריון כבר היה בתנועה.

צה"ל בחר בלוחמת לילה כמועדפת, ובצד זה - בישיבות לילה של מפקדים עייפים. זה היה אחד מיתרונותיו על האויב, ונראה שהצבא הסכים או הסכין לשלם את מחיר חוסר השינה בתאונות הנובעות מעייפות, הגם שאיני בטוח שנעשתה אי-פעם בחינה מקיפה של עלות התאונות או הטעויות (כמו ניווט בחוסר שינה) באימונים ובקרב מול התועלת.

לי אישית, אחרי כחמישים שנה, עדיין כואב וצורב מותו של בן-דוד יקר ונהדר, גבר מחונן ואהוב, אב לשתי בנות קטנות, ששירת כקצין במילואים בחטיבה הירושלמית. אי-אז בשנות השישים. בלילה, בתום אימון מתיש בגולן, שבו 5 מקציני החטיבה ברכב פרטי לירושלים, נראה שחמשתם, כולל הנהג, נרדמו ונהרגו כאשר הרכב התנגש באי-תנועה בנוי בטון בכביש גהה.

עם כל זה, עדיין אין להשלים עם סירוב פקודה מפורשת, והשבתת פלוגה מאימון גדודי או חטיבתי יקר. היו בפני מפקד הפלוגה דרכים חלופיות להתריע על העייפות בפני המג"ד או המח"ט, לעכב בפקודה את השחרור למשך מספר שעות שינה חובה בתום האימון, עם כל הקושי העצום להתמודד עם החיילים השואפים להשתחרר ולצאת מיד לדרך הביתה ועם האפסנאים לסוגיהם המבקשים גם הם לסיים. סירוב הפקודה כלל אינו בכלל אופציה.

היום זהו מ"פ אבהי הדואג לשלום חייליו בכבישים. מחר זה תהא זו הפרת פקודה מסיבה אחרת. היום זה באימון. מחר יהא זה בקרב.

כן, יש גם בצבא פקודות שאסור לציית להן, אלו אותן פקודות ש"דגל שחור של אי-חוקיות מתנוסס מעליהן". כמו הפקודה או ההיתר של אל"ם ישכה שדמי לירות בְּמֵפֵרִי "הָעוֹצֶר" הפתאומי שהוטל על כפר-קאסם, או הוראתו המילולית של רא"ל יצחק רבין ז"ל באותה אינתיפאדה "לשבור להם ידיים ורגליים", שהיו לוחמים שפירשוה כלשונה.

כוונתו של המ"פ כאן הייתה רחומה ונוגעת ללב, אך סירוב הפקודה הינו עבירה!

כמו שהחיילים אומרים: "צל"ש וטר"ש". לצורך המליצה בלבד. אולם בהחלט הייתי שוקל גם הורדה בדרגא אחת, לפחות לתקופה. צבא מנוהל בפקודות ולא במו"מ דמוקרטי.

אם ננהל צבא כדמוקרטיה לא ישארו לנו צבא וגם לא מדינה דמוקרטית ולא מדינה יהודית.