תפיסת העולם של הפילוסופים בכל הדורות מתבססת על יכולתו של האדם לברוא את עולמו, לשפר או להרוס אותו, על שלושה גורמים: החשיבה, הדיבור והמעשה. הדיבור הוא הכוח המקשר בין המחשבה למעשה, בין הרוח לחומר. ולא לחינם הרבו חכמי הדורות להשתמש ברעיונו של הוגה הדעות הצרפתי רנה דקארט, בן המאה ה-17 שקבע: "אני חושב, משמע אני קיים".
נזכרתי באמירה זו כאשר עיינתי בדבריהם של כל אלה התומכים בפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני רב הדורות על בסיס הכוונה להקים שתי מדינות לשני עמים זו בצד זו. וכך מסבירים אלה שאינם חיים במזרח התיכון: "שלום בר קיימא במזה"ת מחייב פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ישראל כמדינה יהודית ומולדת לעם היהודי ומדינת פלשתין כמולדתם של בני העם הפלשתיני".
אחד "המבינים" האלה היה נשיא ארה"ב הקודם
ברק אובמה שאמר ברוב חכמתו הרדודה, כי "הגבולות של ישראל ופלשתין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת".
הגותם של "המומחים" בעיני עצמם לפתרון הסכסוך גדושה מלים יפות כמו תקווה, אמונה, שלום,
כבוד ועוד. מלים לא חסרות. הבעיה היא שעוגת המלים לתפארת מעלה שאלה חמורה לגבי הבנתם את משמעות המלים שהם עצמם מציגים בפני העולם, ופעמים רבות ההצעות הן דבר והיפוכו..
במה דברים אמורים? מי שמדבר על הצבת גבולות לשתי המדינות - ישראל ופלשתין - על-פי קווי 1967 "עם החלפת שטחים מוסכמת" שוכח את הבסיס העקרוני והיסודי של הסכסוך בין שני העמים. המחלוקת החמורה והיסודית שמלבה מזה עשרות שנים את אש המאבק בין שני העמים, אינה טמונה בגבולות 1967 אלא רחוק משם - במה שהתרחש ב-1948 בעת המלחמה שפרצה עם הקמת מדינת ישראל. אז, במועד ההוא, כאשר תושבי ישראל הערבים, נטשו את בתיהם וגלו מארצם, על-פי עצת מנהיגיהם שהבטיחו כי עוד מעט קט יוכלו לחזור הביתה, נוצרה בעיית הפליטים. אותה בעיה שכיום מנסים הערבים למצוא לה פתרון תחת הכותרת "זכות השיבה".
מי שמדבר על גבולות 1967 אינו מבין את עובדת החיים הבסיסית: רק מי שחי בחלומות יכול להאמין כי אי-פעם, היום או בעוד 1000 שנה, יעז מישהו ממנהיגי העולם הערבי להסכים לוויתור על "הזכות" הזו. לכל מנהיג במזרח התיכון או בעולם הערבי ברור כי מי שיוותר - ראשו יקוצר בהינף אחד של סיף איסלאמי.
אך לא רק הערבים לעולם לא יוכלו לוותר על "הזכות" הזו. גם בישראל אין ולא יהיה מנהיג שיסכים להחזיר את צאצאי הפליטים הערביים אל "נחלת אבותיהם" בכל הערים והכפרים אותם נטשו בעת מלחמת העצמאות. שהרי פירוש הסכמה שכזו משמעו סיום קיומה של מדינת ישראל.
מכל הטעמים האלה אין צורך שישראל תכניס את עצמה, שלא בטובתה, למלחמה תקשורתית ו/או הסברתית עם העולם שוחר השלום. נראה לי שאין לנו מה לדאוג. כמו תמיד, יהיו הערבים המגן הטוב ביותר להמשך קיומה של מדינת ישראל ולהרחבת היאחזותה ב"נחלת אבות" בכל הגדה המערבית, עד נהר הירדן ולכל אורכו.
אך לא רק "המומחים" המפוקפקים האלה שוגים במלים רמות. גם
בנימין נתניהו, איש הסיסמאות היפות ונציג ההיסטוריה היהודית, ממשיך להעמיס עלינו מטר של מלים שאולי כלל אינו מתכוון למשמעותן האמתית, ומוסיף לפרוט על מצפונו הלא קיים של "העולם הנאור", כי אנו שוב עומדים בפני שואה מכיוון ראשי החץ הגרעיניים שאירן מתכוונת להמטיר על ראשינו ביום מן הימים,
אחת מנפלאות הבריאה שמזומנת לנו, היהודים, טמונה בקריאה בתנ"ך, ספר ההיסטוריה של קיומנו הלאומי. ומי שרוצה לדעת מה אפשר ללמוד מן העבר, יכול להתנתק לרגע, מכל הבלי תוכניות הטלוויזיה הצהובות, ולקרוא את סיפורו של משה רבנו, המנהיג האחד והיחיד שהוביל את עם ישראל מעבדות מצרית לחרות לאומית במולדת שממנה גלה. כל מי שקורא בעיון את הדברים יכול להציג לעצמו תמיהה בסיסית אחת: איך קרה שדווקא משה, שהיה כבד פה וכבד לשון, דווקא הוא נבחר להיות המנהיג.
על השאלה הכבדה הזו נכתבו עבודות מחקר ופרשנויות לרוב שאחת מהן מסבירה כך: משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון משום שהיה כולו אדם רוחני, שהציג את הדרך הנכונה בכוח מחשבתו המקורית והנועזת, אך לא היה בעל יכולת ליצור את הקשר הדרוש לחיבור בין הרוח למעשה. כדי להוציא את ישראל ממצרים לא היה די ביכולת רוחנית. על-מנת לתרגם את הגיגי הרוח לשפת המעשה היה משה זקוק לשירותיו של אהרון אחיו, שיהיה לו לפה, כדי שניתן יהיה להפוך את הרעיונות למעשים - באמצעות המלים.
במשל הזה נראה כי בנימין נתניהו דומה לאהרון. הוא בהחלט אינו כבד פה וכבד לשון. אבל אין לו, לנתניהו, בצידו, דמות מנהיגותית כמו משה שתתווה לו את הדרך, שתסביר לו מה דרוש בימים אלה לעם ישראל, שתבהיר לו - כי מלים בלבד אינן הפתרון.
מאז שחר האנושות השתמשו עמים שונים בני דתות שונות בתפילות, ברכות וקללות ככלי משמעותי להשגת ניצחון במלחמות, לכיבוש טריטוריות ולגירוש אויבים. אולי זה גם הזמן שעלינו, הישראלים, לנהוג כמותם ולהמליץ בפני כל שוחרי השלום בינינו: "יהודים - אל תסמכו על נסים, השמיעו בקול רם כמה פסוקי תהלים". ואולי הקב"ה ישמע את הקולות הקוראים אליו בתחינה ויעשה לנו נס.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
