ביום שני נפל דבר במערכת הפוליטית בישראל. לא רק העסקונה הוותיקה שירדה באחת ולראשונה ממעמדה ומחשיבותה, אלא גם האתוס¹ המפא"י, ז"ל, שהתאייד והיה כלא היה.

כאן השינוי הגדול. המהפכה האמיתית, מהפכה שבאה לידי ביטוי בבחירה מפתיעה. מהפכה שאיש לא התכוון אליה או חזה אותה. ואיש, לפחות לא מתוך המילייה ה"מקובל" של המפלגה, גם לא רצה בה.

אבי גבאי הוא לא מהפכן. הוא אנטי מהפכן. לו היה נשאל, לפני ההצבעה, פרטים על גיבורי מפלגת העבודה בעבר, על א.ד. גורדון, על הסופר יוסף חיים ברנר, על ברל כצנלסון, ועוד על רבים וחשובים גם בתולדות המדינה, אינני בטוח שהיה יודע ו/או רוצה לענות. מבחינת מפלגת העבודה אבי גבאי הוא האנטי גיבור הקלאסי. הוא מבטא את המיאוס של הדור הצעיר מהמטען ההיסטורי הכבד, מהאתוס ההירואי של מפלגה רבת השגים זו. הוא מבטא את רצונם של בוחריו, בהנהגה פרגמטית, נטו, הנהגה שבוחריה יהיו בטוחים ביכולתה להוביל את ישראל על-פי שיקולים פרגמטיים בלבד. משהו בנוסח: "אל תהיה צודק, תהיה חכם ופרקטי". לא בכדי היה נאום הנצחון שלו נקי כמעט מביטויים המדברים על שוויון, על ציונות, על ערכים לאומיים, על יהדות. הוא אומנם שילם מס שפתיים: אבל כביקורת פרגמטית: "לא ייתכן שלא ניתן לפתור סכסוך כמו בבי"ח הדסה", וגם כרמז מעומעם לכיוון פוליטי שונה ("נחוצה מנהיגות שדואגת לדימונה ולא רק לעמונה"). גבאי כן דיבר על פתיחת שורות, על שילוב כל הכוחות האפשריים בניהול המעשי של המדינה. על החלפת שיטת הממשל באופן כללי מאוד ("המילה מחנה זרה לנו").

האנשים הצעירים שצהלו ושמחו בעת נאום הניצחון של גבאי, אכן היו במידה רבה מאותה קבוצה שאפשר לכנותה 'האנשים שלא ידעו (ברובם) את יוסף'. הם לא באו לבחירות הללו עם המטען הכבד, של הרצוג, הציוני עד לשד עצמותיו, גם לא עם זה של שלי יחימוביץ, אבי ניסנקורן ועמיר פרץ הסוציאליסטים, אף הם עד לשד עצמותיהם. בעצם בחירתו יש משום התרסה ואמירת לאו ברור לכל ה'איזמים' למיניהם, ששלטו במפלגת העבודה, ובכוחם של אותם איזמים, שלטו בה גם ארבעת האחרונים ומקורביהם. לא לחינם אמר גבאי על ציפי לבני, כשהוא שולף אותה, באמירה אגבית, כמעט מן הבוידעם, בעת צאתו ממכוניתו, שהיא בהחלט מועמדת ראויה להסתפח אל הצוות שלו. מדוע? לבני כמשל: היא הרי הוכיחה שהיא מסוגלת לקלף מעל עצמה את כל אותם 'איזמים', ולהתרכז בצדדים הפרקטיים הקשורים בניהול המדינה. גם לבני הוכיחה שהיא מסוגלת לקפץ, כאיילה שלוחה, ממפלגה למפלגה, כשהיא נפרדת בחדוות נטישה ממפלגתה הורתה, מהליכוד...

גבאי ראוי ללבני ולבני ראויה לגבאי...

במהלך מסע הבחירות, שניהל גבאי, ושהיה מאופק ונעדר כמעט לחלוטין סממנים וביטויים אידיאולוגיים, הוא מיעט מאוד לתקוף את הליכוד. עוד יותר הוא מיעט לתקוף את נתניהו. הוא עשה זאת בעקביות, ועמד בהצלחה בפני הפיתוי הקל להמשיך במה שעושים בד"כ מתמודדים בקלפי: לפעול ברוח הסגנון הנדוש, הקל מאוד לביצוע, הדמגוגי, הנמוך: תקיפת נתניהו, תקיפת הליכוד, מתיחת ביקורת על העדר תהליך מדיני, אבל בעיקר מיחזור השימוש בנתניהו כבשק איגרוף. כבאסקופה נדרסת. שוב ושוב למדה מפלגת העבודה, בדרך הקשה, כי אותו שק אגרוף בו חבטו הרצוג, לבני, ובעיקר, לקראת סוף הקמפיין, עמיר פרץ, הופך לשק בטון בו הם שוברים את אגרופיהם, לנוכח תגובת מצביעי הליכוד, שהם רוב רובו של ציבור הנוכחים ושל המאכלסים היום את כיכר השוק, או... את המדיה החברתית.

ועוד הערה: היום קשה לדעת מי הוא ומה הוא ה"מילייה" האלקטורלי של גבאי. נוח לחשוב שהוא בא בעיקר משורות מצביעי מפלגת העבודה בפוטנציה. אני מרשה לעצמי להטיל ספק בהנחה זו. נדמה לי שגבאי והסמוכים לו סבורים כי דווקא משם לא תבוא הישועה. זו תבוא בעיקר מאותם מצביעים שחברו בעבר לכחלון (כולנו). מעטים מאוד יבואו מן הליכוד ואולי מליברמן (ישראל ביתנו), ומעטים מן העבודה.

גבאי יהיה בהכרח בבחינת היונה החוזרת לתיבת נוח, עם טרף עלה של זית בפיה... הוא מבשר שינוי אם כי קטן, במפה הפוליטית בישראל. אבל אין ספק שהוא וסגנונו הפוליטי הייחודי, מבשרים כניסתו של כוח מרענן לעתיד לבוא, להנהגת המדינה.