שאלו אותי מה המצב? ועניתי שבת קסומה. אז אכן זו שבת קסומה מלאה בקאסאמים.
זה התחיל ביום ו' בחצות עת הרמקולים שאגו את קריאת המלחמה: "שחר אדום", ארבע פעמים. היות והיו הרבה נפילות אז זה נשמע כמו תקליט סרוט שצועק ללא הרף: שחר אדום, שחר אדום, וחוזר חלילה. מה קורה לילדים רכים המתעוררים לתוך קריאת הקרב הזו? אינני יודע בוודאות, אך ברור שזו לא מציאות לגדל בה ילדים בשפיות. חשבתי שאחרי ההינתקות יהיה שקט. הרי זה מה שהובטח, בתוכי ידעתי שלהבטחות אלו אין כיסוי. ואכן אין.
מה הלאה? לא יודע, אך המחקר שאנו עושים לגבי תופעות של פוסט-טראומה בשדרות הולך ותופס תאוצה ועוד ילדים מצטרפים למעגל הפוסט טראומטים. טיפולים יש, אך זה טיפה בים. שכן כמות הילדים, בני הנוער והמבוגרים הנזקקת לטיפול והכלה הולכת וגדלה, ונדמה שאין הקומץ משביע את הארי.
ברחוב השדרותי נשמעים יותר קולות של לעזוב את המקום, אך אלו הצהרות בעלמא. שכן לרוב המוחלט של האנשים אין יכולת כלכלית לצאת מכאן ולבנות חיים חדשים במקום אחר. מה שנותר לעשות זה לשבת ולבכות את מר הגורל ולשגות באשליות של עזיבת העיר.
