כמו בכל שנה, גם השנה אנחנו קוראים את הפרשה הראשונה בספר דברים כהכנה לתשעה באב שהוא יום האבל הכבד על חורבן בית המקדש ועל הגלות הקשה שעדיין לא נסתיימה. ואגב, אם מישהו היה זקוק להוכחה שעצם קיומה של מדינת ישראל אינו אומר שום דבר חיובי בהקשר של גלות וגאולה, באו אירועי הימים האחרונים והוכיחו זאת בצורה חד-משמעית. עבור הקוראים של הטור הזה אין כאן הפתעה, שהרי כבר שנים אנחנו טוענים שאנחנו חיים בגלות קשה מכל הגלויות שידענו בעבר. זו גלות תודעתית, גלות של ניתוק ממקור החיות שלנו, מהוראות התורה הקדושה. עד הקמת המדינה היינו בגלות פיזית, כפופים באופן רשמי לשלטון זר, כעת אנחנו עצמאים אבל משועבדים לדעות זרות.

ספר דברים מכונה "משנה תורה" והוא מיוחד בכך ש"משה מפי עצמו אמרו". אומנם ברוח הקודש, אבל אין כאן שלישי (הקב"ה) המדבר. בארבעת הספרים הראשונים הקב"ה, הבורא בכבודו ובעצמו מדבר אלינו. אומנם באמצעות משה אבל מבחינתנו הדברים הם נעלים מכדי שנוכל לקלוט אותם בשכל שלנו, שכל של נברא, שכן מדובר בדברי הבורא יתברך. בא ספר משנה תורה שבו משה אומר לנו את התורה בלשונו הוא ובכך מאפשר לנו להתחבר אל הדברים, לקלוט אותם בשכל וליישם. וזו בדיוק ההדגשה לאורך כל הספר, היישום. זה מתחיל בסקירה היסטורית המדגישה את ההשגחה האלקית שמלווה אותנו ואת ההכרח בהיענות מלאה להוראות שלה, כהכנה וכתנאי לכניסה לארץ המובטחת.

הנה דוגמה שמתאימה מאוד למה שקורה אצלנו היום. העם השתכנע מדברי המרגלים והודיעו שהם מוותרים על הארץ המובטחת. התגובה של משה (דברים א): [כט] וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן, מֵהֶם. [ל] ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם: כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֵיכֶם. [לא] וּבַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ--בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה. [לב] וּבַדָּבָר, הַזֶּה--אֵינְכֶם, מַאֲמִינִם, בַּה', אֱלֹקֵיכֶם. שאלה ריטורית. והיום היינו אומרים, הקב"ה החזיר אותנו לארץ שלנו אחרי הרבה מאוד שנות גלות בהן שרדנו נגד כל הסיכויים, סידר לנו נצחונות צבאיים בניגוד לכל הסיכויים שעל-פי טבע, ואנחנו מתעקשים לנהל את חיינו במנותק מהוראות התורה.

אין באמת סטטוס-קוו

אבל כאמור, התופעה הזאת אינה חדשה, כתבנו עליה די הרבה בעבר. זה לא התחיל השבוע; הכניעה הזאת וגם קודמותיה הן רק תסמינים החושפים בעיה עמוקה הרבה יותר. והבעיה נוסחה בדברי משה רבנו דלעיל: וּבַדָּבָר הַזֶּה--אֵינְכֶם מַאֲמִינִם, בַּה' אֱלֹקֵיכֶם. אינכם מאמינים שאנחנו פה רק מכיוון שהוא יתברך רוצה בכך. אינכם מאמינים שהארץ הזאת שלנו כי כך קבע הקב"ה. אינכם מאמינים שלנו, כיהודים בני אברהם יצחק ויעקב, יש את הזכות הבלעדית על הארץ, ממילא מתקבלות אצלכם הטענות של אויבינו. ומכיוון שאינכם מאמינים, מה לכם כי תלינו על הערבים שטוענים לבעלות על הארץ, אפילו אם טענותיהם שקריות לחלוטין. ואפילו אם טיעוניהם מגובים ברצחנות בלי גבול.

בהעדר האמונה הקובעת 'דוקא כאן' ולא באוגנדה למשל, טמון ההסבר ליחס המחפיר של השלטונות לאלה שמבטאים את אמונתם בחיי היומיום. ולא מדובר כאן ביחס השלטונות לאלה המכונים חרדים, היחס אליהם מתאפיין בסובלנות מפליגה כי הם אינם משדרים שום דבר שמתעמת עם העדר האמונה בענייני לאומיות. היחס המחפיר מופנה כלפי דתיים לאומיים בכלל וכלפי אלה המכונים "נערי גבעות" בפרט. וכמובן, גם כלפי יהודים המבקשים לבטא את געגועיהם לעצמאות יהודית אמיתית ועושים זאת בעליה להר-הבית. הם, דוקא הם מתויגים על-ידי השלטונות כמסוכנים שיש להגביל את צעדיהם. ולמצער יש להעביר אותם דרך גלאי מתכות, מגנומטר, לוודא שאינם נושאים על גופם כלי משחית.

לאחרונה כתבנו כאן כמה פעמים על כיוון התנועה, שאין באמת אמצע, שאמצע זה שלב ביניים בדרך לקצה כלשהו. ניסו לשמר את האמצע, סטטוס-קוו, פשרה קבועה כלשהי, ולא השכילו להבין שלאורך זמן אין לזה קיום, שמתישהו זה יגיע לקצה. בעצם, כן חששו מהקצנה ונקטו פעולות לדכא אותה. נגד יהודים בלבד כמובן. והנה זה הגיע, ובגדול. וכצפוי לכל מי שעיניו בראשו, ההקצנה לא באה מצד היהודים. כעת לא נותר אלא להתפלל למי שהביא אותנו חזרה לארצנו שצום החמישי, תשעה באב, ייהפך לששון ושמחה כהבטחת הנביא (זכריה ח) והאמת והשלום אֱהָבוּ. וכסיום ההפטרה של השבת (ישעיהו א): [כו] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.