צל"ש: עיתוי לא מקרי

השאלה הגדולה אם סמ"ר ע', שניטרל את המחבל בחלמיש היה הורג את המחבל, האם גם אז היה מקבל את הצל"ש? לאור התיזמון במתן הצל"ש אני חושש שלא, כי מי שהחליט על מתן הצל"ש המתוזמן ביקש להעביר באמצעות התיזמון מסר מאוד נקודתי ומחודד ובעיני זה דבר פסול ובלתי מוסרי".

השאלה של הריגת אויב מנוטרל היא שאלה ערכית שכולנו, זה שנה, יושבים בניחותא מול המקלדת ודנים בה. הרוב דווקא רואה באי-הריגת המחבל כניתוץ לשאלה ערכית העוסקת בצימצום סיכון חיי החיילים למינימום האפשרי והשמירה האבסולוטית על חייהם. כלומר גם אם יש ספק של אחוז אחד מתוך מאה כי עדיין נשקפת סכנה לחיילים מהמחבל המנוטרל יש לסגור את האחוז הרופף הזה ולפעול בהתאם. השאלות הערכיות האלו, כאמור, דנות באויב חי ומנוטרל אך בלתי אזוק ושאלת האחוז הרופף נוגעת בו.

שאלה נוספת ושונה לחלוטין היא שאלת ההיתקלות באויב - האם יש לחתור להריגתו או להסתפק בניטרולו. אינני מדבר על אויב שיש למערכת אינטרס לאומי לחקור ולשאוב ממנו מידע חיוני; אין ויכוח כי אויב שכזה יש לשמור על חייו יותר מחיי החיילים עצמם, בעוד השאלה -הנוספת- שאני מכוון אליה היא שאלת ההיתקלות באויב בעלמא. למה הצבא מחנך את חייליו: האם יש לחתור להריגתו או להסתפק בניטרולו. ארשה לעצמי לסווג את השאלה הזאת כשאלה מקצועית, לא ערכית, כי ממנה נגזר אחד הקודים הצבאיים של כל צבא מקצועי: לחתור לנצח את האויב ולהכחידו. ומדוע הצבא מנשל את השאלה הזאת מהערכיות שלה? כלומר אם החייל מסוגל לנטרל את האויב מבלי להכחיד אותו, למה שלא יעשה זאת? למה אני פוטר מראש את החייל מהשאלה הערכית?

כי מה שאני יודע גם הצבא יודע. לכולנו ילדים ונכדים בגיל 18-19 ואף אחד מאיתנו לא היה מטיל על בנו את כובד השאלה הערכית ומבקשו לשקול אותה בזמן היתקלותו עם האויב. כולנו יודעים שהשנייה הזאת של ההיתקלות היא שנייה קצרה שיש לנצלה עד תום בשביל לחסל את הסכנה ולהבטיח את חיי הילד. ומעבר לסוגיית איבוד זמן יקר כתוצאה מההתחבטות בשאלה לא הייתי חושב שיש את הזמן הדרוש בשביל שהבן שלי ישקול את השאלה הערכית ויפעל לפיה, לכן גם אני גם הצבא פוטרים את הילד מחשיבה ערכית ופוקדים עליו לחסל את האויב; לנצח. חסל את האויב ברגע ההיתקלות בו; הרגע הזה כל כולו שלך אל תחשוב בו; נצל אותו למטרה נקודתית אחת: להכחיד את האויב.

ברור מאליו כי שאלת ההיתקלות הזו שונה לחלוטין מהשאלה הערכית שציינתי ברישא, בה נתקל החייל באויב חי ומנוטרל אך בלתי אזוק, ושאלת האחוז הרופף של הסכנה הנשקפת ממנו פועלת עליו. יש מי שאומר כי דין האחוז כדין אפס אחוז ויש לשמור גם על קדושת חיי האויב ולהמנע מחיסולו הסופי, ויש מי שאומר כי דין האחוז כדין המאה ויש להסיר כל בדל של סכנה מחיילנו; הרוב דווקא אומר את זה.

בכל אופן, ומבלי לצדד בצד זה או זה, אני מבחין כי הזוהמה נוטפת מהצד שיצר וניצל את התיזמון האירוני של הענקת הצל"ש בשאלת ההיתקלות עם האויב, שאלה שאין לה קשר בשאלה הערכית הראשונה הפתוחה לדיון, ובזאת חיבל ביודעין בראשו של החייל הנתקל באויב, לקח ממנו את השנייה היקרה של ההיתקלות והמליץ לו בחוצפתו: תתחבט בשנייה הזאת ותפעיל שיקול, ואני גם רומז לך - עדיף שהשיקול שלך יקדש את החיים - גם את חיי האויב.

יתכן מאוד שמי שהעביר את המסר הזה דרך תיזמון הצל"ש לא התכוון לחבל בשום ראש ושום חייל, הוא רק רצה להרים על נס את הצד הערכי שלו בשאלה אחרת אבל יצא כך... אז כמה חיילים יתבלבלו ויתחבטו.

זוהמה, אין מילה אחרת שתתאר נאמנה את הריח הנוטף מהאנשים המאוסים האלה.