פירוק המוסר לרסיסים

ובכן, מידי פעם ובעיקר בתקופה האחרונה אנו נתקלים ברשת בכל מיני "מכתבים גלויים לראש הממשלה", מין סוג של חשיפה אישית המסבירה לקורא הנבון מדוע ולמה מתאכזב אותו האישיות מראש הממשלה ומדוע עליו להתפטר.

ובכן, מידי פעם אני קורא את אותם המכתבים ודי מהר מאבד עניין. ומדוע?

ובכן, כמעט תמיד אותם הכותבים המרגשים טורחים טורח רב לכתוב לנו על עברם, על עברם של בני משפחתם, על שירותם הצבאי, על אלף ואחד דברים שאינם רלוונטיים לחלוטין לצורך הטיעונים שלהם. כך, הנימה הנודפת מאותם גילויים וסיפורים מרמזת כאילו הם ורק הם היו כאן, הקימו יישובים, לחמו למען המולדת, עשו אינספור דברים ולכן, ממרומי הזכויות שיש להם על הארץ הזאת הם רשאים לאמור לראש הממשלה להתפטר או לפרוש, או מביעים את אכזבתם מאותו ראש הממשלה כאילו ההיסטוריה שלהם היא המעניקה להם זכויות יתר והבנות מיוחדות לגבי המציאות, שלא כמו שאר אזרחי ישראל שאינם מגיעים למעלותיהם ולטוהר מידותיהם. קרי, הם ורק הם היו כאן, לחמו כאן, בנו כאן ואילו האחרים - היו במקרה הטוב עדר של עיוורים כל חייהם ואין להם את הכישרון או את ההבנה למציאות.

ואין הדבר נגמר בכך כמובן, זהו רק סימפטום לתופעה רחבה בהרבה.

כך למשל "מפקדים למען ביטחון ישראל" טורחים לציין שיחד הם השקיעו משהו כמו 5,000 שנים מצטברות בעיסוק בביטחון ישראל, אך שוכחים לציין שחלק לא קטן מתחזיותיהם לא רק הופרך המציאות אלא כפי הנראה גרם לנזקים לא קטנים לאותו ה"ביטחון".

איני טוען כי לעבר אין משמעות, וודאי שלא כי לניסיון אין משמעות - אלא שהניסיון כטיעון חייב להיות מוכח בידי הצלחות ולא בידי כישלון, ומה כל שכן אינו יכול להתקבל "על עיוור" כסוג של אוטוריטה אוטומטית.

כך למשל עיתונאי ידוע מרשה לעצמו להכפיש בביטחון רב את ראש הממשלה, וחוסה בלי בושה תחת היותו לוחם מעוטר, במלחמה לפני יותר משלושים שנים, כאילו שעצם היותו לוחם מעוטר מעניק לו חיסיון, הבנה וסמכות מיוחדת בבואו להפריח את פרשנותו על המציאות וההווה. כך פרשנותו וסמכותו חייבת להישען על פרשנות קודמת מוצלחת ולא על היסטוריה של טעויות או על טיעון שאינו מין העניין או הנושא.

כך למשל לאחרונה משפחות שכולות מרשות לעצמן לאמור את כל שעולה על דעתן לראש הממשלה כאילו שההקרבה האולטימטיבית והסבל שעבר ועובר עליהן מעניק משנה תוקף לטיעוניהם הפוליטיים.

כל אלו, והבאתי רק כמה דוגמאות מתוך רבות הם ניסיון לקבע בתודעה כי טיעונים רגשניים הנם טיעונים לוגיים ולכן יש להם תוקף במציאות. יסבירו לי בבקשה בהגיון כל אותם משתפכים רגשניים איך בדיוק זה שהסבא שלהם הפריח את השממה קובע משהו לגבי משנתו או התנהגותו של ראש הממשלה? יסבירו לי איך שירותם הצבאי מעניק להם הבנת יתר משאר אזרחי ישראל שגם שרתו בצבא וגם להם היו הורים שהפריחו את השממה?

ובכן, לאחר כמה מחשבות על הנושא אחת ממסקנות הביניים שהגעתי אליהם הוא כך: קרבנות ורגשות, בעיקר מסכנות ואומללות הפכו בעיני אותם אנשי לערך שמשמעותו צדק - וילכו ההיגיון, הסקת המסקנות ושיקול הדעת לעזאזל.

קרי, ככל שאני מרגש יותר וככל שיש לי סיפורי עבר מפוארים כך אני צודק יותר.
יתרה מכך, ככל שיש בידי יותר טיעונים רגשיים, כך בכל מקרה בו יהיו מי שיחלקו עלי, כל שעלי לעשות הוא להיעלב בשם ההיסטוריה וכך להדביר את הביקורת עלי.
אך במחשבה עמוקה יותר, כל אותם מכתבים רגשניים, הצהרות וכו' רק מציגות את קצה הקרחון האינטלקטואלי המחסל בשיטתיות את המחשבה המערבית והישראלית בכלל, ומפרק את המוסר לרסיסים שסופם השמדה.

השורש של התפיסה הזאת מופיע כבר כמה וכמה עשרות שנים במקום בו התפיסה המוסרית היא מונחת על היסוד הבא: החלש תמיד צודק ללא קשר למעשיו או מחשבותיו - וככל שהוא חלש יותר כך הוא צודק יותר. מחשבה זו וספיחיה מופעים כבר שנים ארוכות בתרבות המערבית והשפעתן מסוכנת ביותר.

כך למשל, אם אצמצם את המחשבה למקומית, היינו מדינת ישראל והכוחות הפועלים בה, נקל להבין כי בעיני אותם אנשים, ההצדקה של קיומה של מדינת ישראל בכללותה נובע מעצם היות היהודים נרדפים ומושמדים, היינו מחולשתם ההיסטורית ללא כל קשר לזכויותיהם ההיסטוריות המוסריות והקשר בן האלפיים שנים של היהודים למדינת ישראל.

כך למשל, בהמשך לאותה התפיסה מצדיקים אלו את עצמם ואת הציונות דרך אותו הרעיון, קרי, כל עוד היינו עם קטן וחלש היינו גם צודקים, ולכן (למשל) אנו יכולים להצדיק את המלחמות והניצחונות של כי היינו "מעטים מול רבים" וכו' ולכן, כהמשך לאותה המחשבה, היום, כשאנו גדולים וחזקים פסקנו מלהיות צודקים.
בהמשך ישיר לאותה תפיסה ניתן למצוא בקלות הצדקה רגשנית לכל אותם מרצחי האויבים החל ברשות הפלשתינית, דרך החמאס וכו' מעצם היותם בנחיתות טבעית למול חיילי ואזרחי צבא מדינת ישראל ה"חזקה". כך למשל גדלה ותפחה אגדת ה"כיבוש" ו"הפגם המוסרי" הכלול בתוכה.

כך למשל ישנם לא מעט אנשים התובעים בעזות מצח לטפל בפצועים מסוריה הקורסת בשם ה"מוסר", לטפל ולהעניק תמיכה לאותם אויבים השונאים אותנו עד מוות אך נמצאים כרגע בנחיתות. כך מדינת ישראל מוכנה לטפל באויביה המושבעים, ברוצחים חסרי מוסר מהרשות הפלשתינית או אפילו מאנשי החמאס בשם אותו המוסר המעוות המעדיף את טובתם ומניח את צדקתם של החלשים על פני החזקים.

והכול מכל בכל יושב על העמדה המוסרית הבסיסית: מי שחלש יהיה בהכרח צודק ולכן מגיע לו הקלות מראש והוא מוסרי בהרבה ממי שחזק.

ובכן, אני - חושב אחרת.

אני חושב של"קרבנות" אין ערך מוסרי, אני חושב שלהיות צודק אינו קשור בכוח או בעצמה צבאית, והמוסר אינו נשען על מספר קני הרובה או מחסור בקני הרובים. אני חושב שברגע בו כל אותם אלו מתחילים או מסיימים או מסתייעים באותו חוסר המוסר מהסוגים הנ"ל, הן במכתבים מרגשים, בפרשנות המכילה את אותם מסרים מעוותים ביסודם, בהתנצלות על היותנו חזקים וצודקים, אוטומטית הם פסולים בעיני.
ויתרה מכך, כל ניסיון לנהל איתי דיון המכיל בתוכו את אותם הנחות היסוד ייפסל על-ידי וייחשב בעיני כחסר כל ערך ומסוכן, כפרופגנדה עלובה, ניסיון עקר להשפיע עלי באמצעים פסולים ובעיקר לא מוסריים.

אגב, אינני חושב כי עבר מפואר אינו מעניק לאותם זכויות, אלא כי העבר אינו מעניק להם תוקף מוסרי. והעבר, אם אינו קשור בנושא עצמו, אינו טיעון תקף לגבי המציאות.