שני דברים משכו את תשומת ליבי עד כה בהפגנות בפ"ת נגד היועץ המשפטי. האחד, אמירה של שופט בית המשפט העליון שאינה עומדת במבחן השכל הישר ומשוללת הגיון. השני, מפגן אנטישמי קלאסי של אחד מהמפגינים, אברהם פורת שמו מקיבוץ מזרע, כנגד יהודי חרדי.
לנושא הראשון. כוונתי לדברים שאמר כבוד השופט דנציגר בעתירה בעניין ההפגנה בפ"ת. וכך הוא אמר: "הזכות של תושבי השכונה לשקט לא מתקרבת לזכות ל
חופש הביטוי וההפגנה". בציטוט אחר, הזהה בתוכנו אך שונה בניסוחו נאמר: "הזכות של תושבי השכונה ליהנות משקט נמצאת בדרגה שאפילו לא מתקרבת לזכות להפגין ולחופש הביטוי". אמירה זאת זכתה לשפע של כותרות, והתקבלה כדברי אלוהים חיים.
לפני שאנמק מדוע אמירה זאת מנוגדת לשכל הישר שני גילויים נאותים: האחד, היה לי בזמנו אמון מלא בטיב ההיגיון,החשיבה והיושרה של שופטי בית המשפט העליון. הוא נסדק משהו בפסק הדין שלו בערעור של שמחה דיניץ (שגריר ישראל בארה"ב, יו"ר הסוכנות היהודית). בית המשפט העליון זיכה אותו (1997) בעבירה של שחיתות שזעקה לשמיים, בנימוק שלדיניץ לא הייתה "מחשבה פלילית". זה היה פסק דין שנגד את השכל הישר של כל "אדם סביר".
השני, אין לי שום ידע משפטי, ולא בנו של שופט אני. אני בא לנמק בשם השכל הישר. ולנימוק הראשון. אם ננתח את האמירה נראה שיש בה אי-צדק מובהק. למה? כי זכות ההפגנה היא עקרונית. ניתן לקיים אותה בכל מקום. לא מוכרחים דווקא ליד ביתו של היועץ המשפטי. לא יגרע מהזכות המלאה להפגנה נגד היועץ אם תיערך במקום אחר. מאה מעלות חום שוות בכל מקום. אבל, השקט של תושבי השכונה הוא קונקרטי, מעשי. אם כל הזמן יקיימו את העיקרון של חופש ההפגנה באותה שכונה, הרי ברור שהשכונה תסבול. במילים אחרות: לתושבי השכונה אין אלטרנטיבה, אין שום חופש בחירה, היא לא יכולה להעתיק אותה ממקומה. למפגינים יש ויש חופש בחירה להפגין בכל מקום אחר.הם יכולים להעתיק את ההפגנה ממקום למקום
ולנימוק השני. מה היה אומר כבוד השופט אם בשל סחבת בעבודתו (וברוך השם הדברים נסחבים במדינה שלנו) הייתה קבוצת מפגינים מתייצבת מדי לילה, נאמר ב-03.00, בפתח ביתו, רק עם מגפון אחד, ומפגינה על-פי זכותה המקודשת? אני משער שכבודו היה אוסר את קיומה של ההפגנה בשעה זאת. ייתכן מאוד שאני טועה, ילמדוני חכמי המשפט!
לנושא השני: אני כותב רק מה שעיני ראו בסרטון. הן ראו יהודי חרדי עם חולצה לבנה וזקן לבן ארוך עומד ומתווכח עם מפגין גדל מידות. המפגין הוא התוקפני, החרדי מתגונן. החרדי שואל מדוע התחילו את ההפגנה לפני צאת השבת. המפגין, בן קיבוץ מזרע של השומר הצעיר מגדף בצעקות את החרדי: אומר לו ל"הוריד את השטיח מהראש" (כלומר, את הכיפה); אומר לו "לגזור את השערות" (להוריד את זקנו) וזורק קללה: "נתניהו הוא חרה".
האמת, ראיתי לנגד עיני את התמונה המפורסמת בה הנאצים גוזזים זקנו של יהודי. פתאום חזיתי בכמה שניות בשנאה האיומה, הלוהטת של החלק השמלאני קיצוני בתוכנו לכל מה שהוא יהודי ומסמל יהדות; ופתאום הבנתי באחת למה השמאל הפך לשנוא בקרב רבים בעם ישראל.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
