על שופטים, מצפון ואג'נדה

להתערבות הבג"ץ בחיים שלנו יש מספר מניעים, חלקם לא שנויים כלל במחלוקת.

חריגה מסמכות

כאשר הרשות המבצעת עוברת על החוק, או איננה מקיימת חובה חוקית שלה, לית מאן דפליג, שבכפוף לעמידה בתנאי בסיס פרוצדורליים, בית המשפט ידון ויחליט בצדק רב, על-פי החוק.

חורים בחוק

יש מצבים אשר החוק לא מכסה אותם או לא מכסה אותם בברור, והרשות המבצעת מחליטה לפעול באופן א' ואז עלול בית המשפט להורות לה שהליכתה בדרך בה הלכה הייתה בלתי סבירה באורח קיצוני וכי עליה לשקול את החלופות אותן לא שקלה או לא שקלה כראוי. ומבחן אי-הסבירות הקיצוני לא מחליף את החוק, הוא בא רק להוסיף עליו או למלא את מקומו במקומות שבהם החוק לא קיים או לא חד-משמעי, כי לו היה קיים ולו היה חד-משמעי החובה היא לפעול על-פי חוק.

התערבות ממניעים שמחייבים חשיבה נוספת

העדפת מבחני הסבירות על החוק - ההתערבות של בג"ץ אשר עליה חייבים אנו לשים סימן שאלה, היא התערבות כאשר החוק ברור, ושופטי הבג"ץ מעדיפים את מבחני הסבירות על פני החוק או לפחות נראה שהם מעדיפים את מבחני הסבירות כפי שנראים בעיניהם, על פני החוק. (ראה למשל "כחומר ביד היוצר" על-ידי איתמר לוין כאן באתר)

ביטול חוקים בהסתמך על חוקי היסוד - במקרה כזה אין ניסיון לעקוף את החוק באמצעות מבחני סבירות, אלא יש ניסיון לתקוף אותו "ראש בראש", והשופטים מחליטים כי חוק, או סעיפים ממנו, בטלים מידית או יבוטלו אם לא יתוקנו ("התראת בטלות"), והנימוק הוא שהם נוגדים את חוקי היסוד, שהם מפרים את השוויון, פוגעים בכבוד האדם, פוגעים בחופש העיסוק, בחופש הביטוי וכיוצא באלה. והשאלה אם חוק נוגד חוק יסוד נבחנת על-פי תנאי פסקת ההגבלה, מבחנים שאינם כמותיים, אינם מדידים, אלה מדובר במבחנים איכותיים, שכל עיין יכולה לראות אותם באור שונה.

ההתערבות בעניין גיוס בני הישיבות האם הבעיה היא אי-שוויון כזכות יסוד?

האם עיקר הבעיה בנושא גיוס חרדים היוא עניין אי-השוויון? האם השרות הביטחוני הוא שוויוני? האם יש שוויון בשירות בין בנים לבנות? האם השירות בעיתון "במחנה", בדובר צה"ל או במחנה מטכ"ל, שווה לשירות על קו המגע מול החמאס בעזה? אין שוויון בשירות, לא היה ולא יהיה שוויון, ומי שמדבר על שוויון בהיבט גיוס החרדים עושה שקר בנפשו.

ובכלל יש קבוצות נוספות שאינן משרתות כמו הערבים ואם השוויון היה מדבר פה לא ניתן היה להפריד בין החרדים לבין הערבים.

כמו-כן, החוק שחוקק בממשלה בה שותף גם יאיר לפיד, אף הוא היה בלתי שוויוני כי אף הוא דיבר על תקופות ביניים, ויעדים, ואף הוא היה פשרה אחת גדולה תוך שהוא מחלל את "קדושת" שוויון.

זה לא שוויון, זה רצון לעצב את החברה הישראלית באור שונה

אין מדובר לכן בזכויות יסוד, מדובר בניסיון להשפיע על החברה הישראלית על-מנת שתלך בכיוון אחר מאשר הולכת בו הממשלה, או במילים אחרות, ניסיון להשתמש בכלים משפטיים על-מנת להשפיע פוליטית. מה שלא מצליחים להשיג בכנסת, ובקלפי מנסים להשיג באמצעות בית המשפט, ובמקרים רבים, אך לא תמיד, מצליחים. בכל מקרה השופטים נטולים לטעמי חוש ריח מפותח דיו. הם לא מריחים מראש שמה שמצפים מהם זו החלטה פוליטית, ולאחר שמיעת הטענות, עולה וצפה אג'נדה אישית, ומכאן לנימוקים המאד איכותיים על-פי פסקת ההגבלה המרחק הוא קצרצר.

אפשר להבין את השופטים. המדינה לא מתנהלת לאורם, יש להם הכוח להשפיע, אז הם משפיעים, גם אם לי היה הכוח הייתי משפיע יותר ממה שאני משפיע היום, אבל הם לא חושבים מעבר לעיקול. הם מחפשים את המטבע תחת לפנס ומוצאים פקק של בקבוק, שאפילו לא נראה כמו מטבע, ומכריזים "מצאנו".

ומה הם מפקששים, השופטים

מה שהשופטים מפקששים זו העובדה שכאשר הם מצטרפים לזירת ההתגוששות הפוליטית, הם מתנתקים מהריחוק המאד חיוני של כס המשפט. במקום לדבר אתנו מהדוכן הם צועקים כמונו בכיכרות, והם מאבדים גובה, מאבדים גובה שרבים רבים עמלו בדורותיהם הקודמים קודמים קודמים להשיג.

כי הרי מה יש לנו בעניין הגיוס? יש לנו הנהגה "רוחנית" חרדית המנותקת מהמציאות היום יומית, ואשר רואה את יד הברזל שלהם מתפרקת להם מול הפנים. הניסיון שלהם למנוע השכלה מהילדים, למנוע פרנסה מהוריהם, ולבודד את החברה הזו בגטו, הוא ניסיון שמצליח שנה, שנתיים, עשר שנים, יובל, אבל די, הציבור שלהם מתמרד, הציבור שלהם מבקש מתמטיקה, מבקש אנגלית, מבקש פרנסה, חלקים גדלים והולכים גם מבקשים להתגייס, ואז באה ממשלת נתניהו האחת, עם סמן קיצוני שמתמחה בעיקר בחיוך למצלמות ומסיט את הוויכוח לפינה עקרה לחלוטין של סנקציות פליליות, כאשר ברור שברגע שהוא לא יהיה שר כל המגדל הזה יתמוטט. וזה בדיוק מה שקרה. האם המקום שבו ראוי שבית המשפט יתערב? בוויכוח הפוליטי הזה? שיתערב בקרקס הזה? כי בקרקס יש ליצנים, וכל מי שמצטרף לזירה הזו, אף הוא ייחשב ליצן, לא כן?

זכות העמידה איננה השאלה

החוק לא מגביל את זכות העמידה, הש"ג של העתירות הם שופטי בית המשפט העליון, אין אדם אחר העומד בשער. הם בעל הבית, הם שומרי הסף.

אבל בהחליטו להתערב האם בית המשפט לא שואל את עצמו לשם מה הוא מתערב? מה הסיכויים שהתערבותו תעזור? האם הוא לא בוחן את הסיכויים של התערבותו להצליח לאורך זמן? או שמא יודע בית המשפט שהוא משחית זמנו ושמו לשווא, העיקר לקבל מחיאות כפיים מהשוליים ה"נאורים" של החברה בישראל?

ובהחליטו להעביר מישהו את סף ביתו ולהכניסו פנימה, האם הוא לא חייב לשקול את כל השיקולים ולתת לכל שיקול משקל ראוי? והאם הוא שוקל שיקול מרכזי, או האם שקל בעניין הגיוס שיקול מרכזי בשאלה "והיה אם נחליט לכאן או לכאן, האם יש סיכוי שנוכל להשפיע"? או שקל את השיקול "האם מטרת בית המשפט היא שהחלטותיו תקוימנה או מטרתו היא לאפשר לשופטים להוציא קיטור"? או שקל את השיקול הדומה "האם יש תכלית בהחלטתנו או שעיקר מטרתנו היא להיראות בציבור כאנשי מצפון ומוסר"? והאם שקל את השיקול "ואם אנו בפועל מקטרים מהדוכן, מה זה עושה לבית המשפט וכמה שנים יחלפו עד שהנזק הזה יתוקן"?

כואב, מאוד כואב, מה שהם עושים לטעמי למוסד המפואר הזה.