העיירה היהודית - הבעיה, לא הפיתרון

לקוראי "מעריב" ניתנה הזדמנות מיוחדת בראש השנה לקרוא את המוסף המיוחד של אסף ענברי "העיירה היהודית 'מדינת ישראל'". לא כל יום ניתן לחוות נקודת מבט כוללת שיש בה את כל מה שאנו רואים, חשים וחושבים לגבי החברה בה אנו חיים - אך לא מסוגלים לזהות את הפיתרון הנכון.

אכן, אין ספק שרוב אזרחי ישראל חשים את הניגודים הקשים בה אנו נמצאים. מחד, אנו מדינה מודרנית ברמה הצרכנית, אנשים מאובזרים ומצוידים היטב במכוניות חדשות, אביזרי אלקטרוניקה, טלפונים ניידים משוכללים, מסכי פלאזמה, ממלאים את הצימרים והמלונות בכל רחבי הארץ, 40,000 איש עוברים ביום אחד בנתב"ג, ממלאים עגלות מצרכים בסופרמרקטים למיניהם, משמינים מעודף אכילה, קונים רק "שיבס ריגל" - לא פחות; ומאידך, הזנחה, עוני, שחיתות, חוסר יעילות, שירות לציבור גרוע על-ידי הממשלה, בירוקרטיה מתישה, התנהגות בציבור המתאימה למדינות עולם שלישי, אלימות בספורט, הכל עסקנות וסידורים וכל "הדברים הטובים" המתוארים בכתבתו של אסף ענברי.

ענברי מנתח את הנסיבות והסיבות אשר הביאו להתפתחות מצב זה ומגיע למסקנה כי הפיתרון לנושא איננו מדינה חילונית מחד ולא מדינה יהודית מאידך, אלא שילוב של שניהם. יש מקום לעצב כאן "יהדות לא גלותית. יהדות ישראלית".
אז מה עושים עם זה? ומה יהיה עד שתקום כאן "ממלכה יהודית-ישראלית"?

נראה שהמאפיין העיקרי שניתן ללמוד מניתוח החוליים המתוארים במאמרו של אסף ענברי ושאנו חשים אותם יום-יום היא העובדה שהתכנסו בארץ שתי מגמות מסוכנות: האחת - חוסר יעילות, ניהול לקוי ושחיתות אתית ומוסרית של מוסדות השלטון; והשניה - התבססות תרבות "עולם שלישי" של האינדיבידואל הישראלי הממוצע. המפגש בין שני אלמנטים אלה הוא קטלני. אחד נגזר מהשני ואחד משפיע על השני.

מדינת ישראל היא מדינה מתקדמת בתחפושת. שורשיה אינם מתקדמים ומודרניים המבוססים על משמעת עצמית וריסון, אלא מדינה שה"נובו-רישיזם" שולט בה, של "למה מי אתה" המהווה את בסיס היחסים בין אדם לרעהו, של קיצוניות כגישה מובילה, של "אתה לא תגיד לי מה לעשות", של תאוות בצע בלתי מרוסנת, זוהי מדינה של אנשים חרוצים ומוכשרים אך מוכנים את תוצאות מעלות אלה להקדיש רק לעצמם. זוהי מדינה שאינה יודעת להסתדר עם 17,000 דולר תוצר לנפש.

אולם המשחית מכל והגורם המרכזי למצב בו נראית המדינה והחברה הישראלית היא "מדינת התלות". במשך שנים הורגלו אזרחי ישראל כי המדינה ומוסדותיה היא "אם הפתרונות" לכל שאיפותיהם ומאוויים. גם ההסתדרות תרמה את שלה, עם כל החשיבות בנוכחותה ונושאי המאבק שלה, כדי להרגיל את רוב עובדי ישראל כי כדי להשיג הישגים אישיים הם לא חייבם להתאמץ כל כך, מישהו כבר ידאג להם.

"מדינת התלות" היא גם זו שגרמה לעוסקים במלאכה הפוליטית להבין ולהפנים כי רוב אזרחי המדינה אוהדים תלות זו ו"בונים" עליה - עובדה אשר עיצבה פוליטיקה אישית, אגרסיבית וצינית.

המשק ההסתדרותי (שבשנים האחרונות הפך לממשלתי) הוא זה אשר לצד הישגיו בתחום ההגנה על זכויות העובדים גם גרם להתפתחות מערכת עבודה במוסדות ממשלתיים וציבוריים המבוססת ברובה על קשרים, חברים ומרכזי המפלגות כמרכיב במרכזי בקידום ובשכר. לא התוצאות הן שמובילות את הקוד ההתנהגותי.

לכן הבחנתי בקושי להתחבר לעבודתו המפוארת של ענברי, דווקא משום העובדה שיש בה משום הגלותיות בעצמה. הפתרונות שהיא מציעה, גם אם נכונות, מתאימות אולי למניפסט של הקונגרס הציוני של המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20. אין ספק כי יש מקום לחשיבה מערכתית לעיצוב-מחדש של פני החברה הישראלית, אולם בעולם המודרני לעיצוב נכון של המשטר והממשל, לעיצוב כלכלה נכונה ומתאימה לתנאים ולאילוצים של המדינה, לפיתוח החברה האזרחית, לניתוק התלות האובססיבית בין המדינה לאזרח ועיצוב מעורבות ממשלתית מתאימה, בהעצמת האזרח להיות פעיל בעצוב סביבתו, בקביעת כללים להגברת איכות העוסקים בפוליטיקה, בחינוך לממשל ומשטר מגיל צעיר, לייעול מערכות השלטון ולנושאים מסוג זה - לכל אלה יש את היכולת לשנות את פני המצב.

עובדה שהמגזר העסקי היצרני במדינת ישראל הצליח להגיע להישגים אדירים בארץ ובעולם, גם ולמרות שאנו עדיין גלות, לפי הגדרתו של ענברי. איפה שהיוזמה האישית, החריצות, הכישרון והיכולת הם הם אשר קובעים את עתידך - שם אנו כבר לא גלותיים, שם אנו מתנהלים ביעילות (יחסית), שם אנו יודעים "להתנהג", שם אנו מתערים בעולם הרחב, שם אין משמעות לעדתך ולדתך - זהו הדגם הרצוי. מדינה משוחררת מפוליטיקאים ירודים, מדינה משוחררת מתלות, כאשר המדינה רק מהווה מעטה ורשת ביטחון ועוסקת בנושאים הציבוריים המובהקים בלבד.