ההיסטוריה מוכיחה כי מעורבות יתר של המדינה בניהול משאבים כלכליים ועסקים עלולה להביא לתוצאות הרסניות. חסידי הכלכלה החופשית מאמינים כי תפקיד המדינה הוא רק לספק מסגרת לפעילות הכלכלית, ולהניח לכוחות השוק ולתחרות לעשות את שלהן. למנגנוני המדינה אין היכולת לנהל ולהביא לניצול יעיל של המקורות.
כל שלטון, מעצם טיבעו, אוהב לרכז בידיו מה שיותר כוח. זה מאפשר לפוליטיקאים לשמר את מעמדם ואת סיכויי בחירתם בעתיד. הם ידעו תמיד לתרץ את ההלאמה ב"שמירת נכסי הכלל, והגנה על ביטחונו". בישראל היתה גם הצדקה מסוימת לטיעונים אלו: כמדינה מבודדת, עניה באוצרות טבע ותלויה בעולם, ונתונה כל העת במצב מלחמה, חש השלטון כי עליו לפקח על התשתיות, התחבורה, התעשיות הביטחוניות, חומרי הגלם והייצור החיוני. על-פי תפיסה זו, העברת כל אלו לידיים פרטיות, וגרוע מכך למשקיעים מחו"ל עלולה לסכן את המדינה.
מאז חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל היה המימסד סוציאליסטי, והריכוז של כל המשאבים בידי גופים ציבוריים התאים גם לאידיאולוגיה. יוזמה פרטית או רכוש פרטי היו דבר פסול. הקמת המדינה לא הביאה לשינוי כיוון שאותו המימסד המשיך להחזיק ברסן השלטון. בראיה לאחור נוכל להצביע, לצד הישגים עצומים, גם על תופעות של חוסר יעילות, בזבוז אדיר של משאבים ופגיעה בשירות לאזרח.
המהפך הפוליטי אשר הביא לשלטון מפלגות עם ראייה כלכלית ליבראלית, לא הניב שינויים מהפכניים, ותהליך הפרטה שהמשק שיווע לו מתנהל בעצלתיים. לא רק השלטון אוהב שמרנות, ההתנגדות מבפנים אף היא מילאה תפקיד משמעותי. עובדי הגופים הכלכליים המונופוליסטיים לא ששו לשינויים. לאחר שנים של חיים טובים עם פרה חולבת צמודה, חששו הוועדים מכניסת בעל-בית העלול לבצע שינויים, לדרוש התייעלות ולפגוע בזכויות היתר שהצליחו להנחיל לעצמם.
תהליכי ההפרטה שננקטו לוו לא פעם בחריקות. נכסי מדינה הועברו לידי בעלי הון המקורבים לשלטון, ולא תמיד במחיר ראוי; פקידים שהיו מעורבים בתהליכים מצאו מקום שהתאים לקריירה שניה, והתנאים שהוכתבו על-ידי המדינה לרוכשים לא איפשרו לעיתים ניהול יעיל.
עם כל זאת יש להמשיך בתהליך ההפרטה בקצב מהיר. לכך דרושים מקבלי החלטות נמרצים, ולצידם מנגנון מקצועי. התהליך חייב להתנהל בשקיפות מירבית.
