הלכה למעשה, רובן של העתירות הציבוריות לבג"צ, המעוררות שאלות יסוד של זכויות האדם טוהר המידות של השלטון ונושאים קרובים, מוגשות על-ידי אגודות או ארגונים פרטיים כגון התנועה לאיכות השלטון, האגודה לזכויות האזרח, ארגון עאדללה, אדם טבע ודין ועוד. ארגונים אלה מנקזים חלק ניכר מהפעילות הציבורית ההתנדבותית, כל אחד בתחומו, ועל חשיבותם ותרומתם הרבה לחברה הישראלית אין חולק.
רשימה זו עניינה תפקידם של
הארגונים השונים כעותרים ציבוריים. במילוי תפקיד זה מהווים העותרים הציבוריים תפקיד המקביל לתפקיד התביעה הכללית. הם המצביעים בעתירותיהם על התנהלות שלטונית החורגת מהחוק, או פוגעת בזכויות אדם, או הנגועה בשחיתות. הצד הנתבע, או המואשם בהתנהגות בלתי תקינה הוא הרשות, נושאי התפקידים בה ואלה המיועדים להתמנות.
מעמדם וחשיבותם של העותרים הציבוריים עלו מאוד, לא רק עקב פתיחת שערי בית המשפט הגבוה לצדק לרווחה באמצעות הוויתור על דרישת זכות העמידה, אלא גם בשל הגידול בהיקף ההתערבות של בית המשפט הגבוה לצדק, באמצעות עילות המבוססות על אי סבירות פעולות הרשות, או אי עמידתן במגבלות מדתיות ועילות התערבות נוספות, שהדיון בהן חורג ממסגרת זו.
חשיבות העותרים הציבוריים גוברת בהיותם אחד הכלים החשובים אשר באמצעותם מבקש בית המשפט העליון לאכוף על רשויות השלטון פעולה בהתאם לחוק ולכללי הסבירות.
לנוכח כוח זה, אשר הופקד בידי גופים פרטיים, מן הראוי להצביע על הסיכונים הכרוכים בפעילותם המשפטית של גופים אלה, להבדיל מפעילותם הציבורית, ההסברתית והחינוכית. אדגיש כי בעובדה שאני מצביע על קיומם של סיכונים מסוימים אין כדי להטיל דופי באיש או לרמוז שסיכונים אלו כבר התממשו בפועל.
הסיכון ראשון עליו אני מבקש להצביע הינו הסיכון של נקיטת הליכים סלקטיבית באופן שבמקרים מסוימים תוגש עתירה לבית המשפט העליון ובמקרים אחרים, חמורים לא פחות, לא תינקט כל פעולה. חשש זה מתגבר ככל שנושא הדיון הינו פעולה קונקרטית של השלטון כמו מינוי הנטען שהוא פגום, עיסקה בה מעורבת המדינה ואשר נטען לפסלותה וכיו"ב פעולות קונקרטיות של הרשות או נושאי משרה בה. החשש הוא כי הפנייה לבית המשפט לא תתבצע על בסיס שוויוני אלא על-פי החלטה שרירותית של בעלי הסמכות בגוף המגיש את העתירה. כאשר החלטות לפעול בתחום המשפטי או להימנע מכך אינן ניתנות לפיקוח, גובר החשש שהן יתקבלו ללא בסיס ענייני.
סיכון נוסף נובע מהאפשרות למעורבות עמוקה של גופים פרטיים ואינטרסים פרטיים, וכן אינטרסים פוליטיים בתוך גופים שהינם פרטיים במהותם ואינם נתונים לפיקוח חיצוני ממשי. קיים חשש כי אינטרסים זרים למטרות העותר הציבורי, היכולים להיות אינטרסים כלכליים או פוליטיים, ישפיעו על פעולותיו והחלטותיו, לרבות ההחלטה אם לעתור לבג"צ בנושא מסוים. חשש לא פחות חמור הוא החשש שמא עותר ציבורי, מטעמים הנובעים מהשפעתם של אינטרסים שונים, יימנע מלנקוט פעולה במקום בו פעולה כזו נדרשת.
סיכון נוסף הנובע ישירות מאופי פעולתם של ארגונים פרטיים, שאמצעיהם מוגבלים ואין עומדות לרשותם מערכות חקירה ממוסדות ובעלות סמכות, הינו הסיכון של נקיטת פעולות מקריות ספורדיות, תוך התמקדות בנושאים שזכו להד תקשורתי. באופן בלתי נמנע עלול להתעורר לעיתים חשד כי המניע העומד ביסוד הגשת עתירה מסוימת הינו הרצון לפרסום עצמי.
ניתן לטעון כי אין כל צורך לעסוק במניעיו של העותר הציבורי, שכן בסופו של דבר על בית המשפט להכריע בטענותיו לגופן. לא ניתן לקבל טיעון זה. באותה מידה של הצדקה ניתן לטעון כי אין זה משנה כלל מהם מניעיו של פרקליט מפרקליטות המדינה, המחליט אם לקיים חקירה נגד אישיות ציבורית כלשהי, או להגיש כתב אישום נגדה, או להימנע מכך, שכן בסופו של יום פעולתו תיבחן על-ידי בית המשפט. טענה כזו הינה בפשטות טענת הבל!! הכוח לחקור ולהאשים, או לתבוע הינו כוח עצום, והציבור חייב לדעת כי כוח זה אינו מנוצל למטרות זרות, או מופעל באופן סלקטיבי תוך נקיטת משוא פנים.
ניתן בהקשר זה לעשות אנלוגיה מעניינית לתחום התביעות הייצוגיות. אחת הדרישות החוקיות המהוות בלם להגשת תביעה הייצוגית היא הדרישה כי יתקיים "יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה". [ראה לדוגמה סעיף 35 ב (4) לחוק הגנת הצרכן]. כיום קיימת מגמה להחמיר בדרישה זו ובתזכיר הצעת החוק שהוכנה במשרד המשפטים והנוגעת להגשת התביעות הייצוגיות נדרש בסעיף 7(א) (4) כי "התובע ובא כוחו, אם הוא מיוצג, מתאימים לייצג בדרך הולמת ובתום לב את עניינם של חברי הקבוצה".
נזכיר בהקשר זה כלל נושן לפיו כל הפונה לבית המשפט הגבוה לצדק חייב לבוא בידיים נקיות ובתום לב ועותר ציבורי על אחת כמה וכמה. כל העותר על בסיס ערכי יסוד הנוגעים לזכויות אדם ולניקיון כפיים של הרשויות ונושאי התפקידים בהן, חייב להיות בעצמו מופת של שמירה על ערכים אלו, שאם לא כן הוא פסול מלייצג בדרך הולמת ובתום לב את עניינו של הציבור.
הגיעה העת לחשיבה מחדש בכל הנוגע למעמדו של העותר הציבורי. חשיבה זו צריכה להוביל לחקיקה שתסדיר את ההתנהלות הפנימית של גוף המבקש למלא תפקיד של עותר ציבורי ותבטיח שקיפות מלאה של פעילות גופים אלה. רצוי לטעמי כי יוחלט על הקמת גוף נפרד ועצמאי, בתוך הרשות, כמו למשל במשרד מבקר המדינה, אשר ימלא תפקיד של עותר ציבורי ויפעל באופן שיטתי לאכיפת נורמות התנהגות ראויות על-ידי הרשות. במצב הקיים, כישלון מוסרי של גוף פרטי, הממלא תפקיד של עותר ציבורי, עלול לגרום נזק עצום לעניין שאותו גוף מתיימר לייצג וכן גם למעמדו וכבודו של בית המשפט העליון, אשר בטח בגוף זה ונתן בו את אמונו.
עלי להתוודות כי יחסי לגופים שזכו להכרה כעותרים ציבוריים הינו מסויג במידה מסוימת. בצד החששות שפורטו ברשימה זו, החשש העיקרי שלי הוא שגופים אלה ינקזו את כל האנרגיה הציבורית לאפיקים משפטיים, שמטבעם אינם יכולים להיות בסיס לשינוי חברתי אמיתי. מאבקים חברתיים, לטעמי, יש לנהל בראש ובראשונה ברחוב ובשדה הפוליטי והחינוכי. איני מאמין כי יש בכוחם של בתי המשפט לעצב שינוי חברתי, איני סבור שיש להעניק להם תפקיד מוגזם בתחום זה, ואיני רואה בהם את מקור הסמכות המוסרית לניהול מאבקים אלה. המאבק המשפטי הינו כלי חשוב, אך אינו הכלי החשוב ביותר ואינו הכלי העיקרי.
ההסתמכות המופרזת של ארגונים חברתיים וארגוני זכויות אדם ואזרח על בית המשפט העליון אינה מסייעת בסופו של דבר לנושאי המאבק. לא הייתי רוצה לגלות כי גם המאבקים המשפטיים שהפכו לחזות הכל נגועים בכל העיוותים שכנגדם מתקומם הציבור הרחב.
