בפרשת השבוע אנחנו ממשיכים עם יעקב אבינו והפעם כשהוא בדרכו חזרה לארץ. הוא מוטרד מהמפגש הצפוי עם אחיו, הרי מפניו הוא ברח עשרים שנה קודם, ונוקט יוזמה, ניסיון פיוס (בראשית לב): [ד] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. [ה] וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. [ו] וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. השליחים חוזרים ובפיהם דוח מדאיג: ...בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ארבע מאות איש, גדוד שלם, בשביל מה הוא צריך את זה? בטח יש לו כוונות רעות: [ח] וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ...

יעקב מחלק לשתי קבוצות את האנשים וגם את הבהמות שאתו: [ט] וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה. כעת, משסיים את ההיערכות למלחמה הוא פונה לטפל ברובד הרוחני, ומתפלל: [י] וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק: ה' הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. [יא] קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. [יב] הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו... בדרך אגב אנחנו למדים מיעקב אבינו מהו הסדר הנכון בתפילה; פניה אל ה', הצגת המתפלל את עצמו, ורק אחר כך הבקשה הַצִּילֵנִי נָא. הוא עצמו אומר שיש לו רכוש רב, אבל את ההערכה העצמית שלו מבטאת המילה קָטֹנְתִּי.

קל וגם חשוב להראות שהערכה עצמית כזאת היא המאפיינת את גדולי האומה מאז ועד בכלל. אברהם אבינו אמר על עצמו (בראשית יח, כז): וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. על משה רבנו מעידה התורה (במדבר יב): [ג] וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. דוד המלך אמר על עצמו (שמ"ב ו, כב) וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי. גם אמר (תהלים כב, ז): וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. וכאן יעקב אומר על עצמו קָטֹנְתִּי, תכף ננסה לברר בע"ה מדוע בעיני עצמו הוא קָטֹנְתִּי, אבל האם זה מוריד משהו מערכו או מערכם של אברהם, משה ודוד? על פניו נראה שבדיוק להפך, דוקא ההתייחסות אל עצמם כאל קטנים היא שמגדלת אותם בעינינו ובעצם, היא המבטאת את שיעור קומתם האמיתית.

גדול אמיתי חושב שהוא קטן

פירושים שונים נכתבו על הצגת יעקב את עצמו במלים קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים; רש"י בעקבות תרגום אונקלוס מפרש נתמעטו זכויותי על-ידי החסדים והאמת שעשית עמי. וכעת, לקראת המפגש עם עשו הוא אינו בטוח שנותרו לו זכויות שבזכותן ינצל. כנגדו טוען רמב"ן הרי יעקב לא אמר "קָטנוּ זכויותי" הוא אמר קָטֹנְתִּי. לכן הוא מפרש כי יעקב בהרגשתו קטון הוא מהיות ראוי לכל החסדים שעשה עמו. בחסידות מבואר כי באמת יעקב הרגיש את עצמו קטן, שכן כל הזמן הוא חווה קרבת אלקים, כולל כמובן בהצלחתו הגדולה בחרן, ודוקא חוויה זו של סיעתא דשמיא מתמדת הביאה אותו לתחושת קטנות. כי ככל שהאדם קרוב אל ה', אל האין סוף, כך הוא חווה את קטנותו.

וזה גם ההסבר להמעטת ערך עצמם של אנשי המופת שהזכרנו לעיל ושל עוד גדולים בעם ישראל שלא הזכרנו כאן. כי אצלנו, כלשון הזוהר בפרשת חיי שרה: מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר. מי שהוא קטן בעיני עצמו, הוא גדול; ומי שהוא גדול בעיני עצמו, הוא קטן. ואפשר גם להפוך את המשוואה: מי שהוא גדול - הוא קטן בעיני עצמו, ומי שהוא קטן - הוא גדול בעיני עצמו. כמובן, מדובר על קטנות וגדלות רוחנית. וכן אמרו חז"ל בגמרא (עירובין יג/ב): כל המגביה עצמו - הקב"ה משפילו, וכל המשפיל עצמו - הקב"ה מגביהו. במלים אחרות, אברהם אבינו וכן יעקב משה ודוד, באמת היו קטנים בעיני עצמם אבל הקטנות הזאת נבעה מהיותם גדולים באמת.

הם היו ענקי רוח. כל כך גדולים, עד שהתקשו להכיל את הגדולה העצמית שהקב"ה העניק להם והתבטלו אל האין סוף ביטול מוחלט. הרגישו קטנים ומצד עצמם הם היו מיותרים בעולם הזה, אבל הייתה להם שליחות ולא הייתה להם ברירה אלא לבצע אותה. כלומר, הם הרגישו קטנים מדי לתפקיד ולא רצו בו, אבל משהוטלה עליהם המשימה הם התמסרו לה מכל הלב. בכל רגע נתון הרגישו שאינם ראויים לשליחות שהוטלה עליהם, היו קטנים מדי בעיני עצמם, אבל חזקה עליהם מצוות המשלח. בכל דור יש לנו אנשים כאלה, אבל לצערנו אנחנו רואים ושומעים יותר את אלה המודעים לגדלותם. חבל, כי ככל שיקטינו עצמם אל מול המשימה הנכבדה שהוטלה עליהם, כך יתגדלו באמת.