הַשִּׁיבָה וְהַיְּשִיבָה
יָצָא יַעֲקֹב וְהוּא שַׁב לָאָרֶץ שֶׁעָזַב
הוּא גָּם לֹא תַּר אַחַר אֶרֶץ מוֹשָׁב
לֹא דָּרוֹם וְלֹא מִזְרַח פָּנָה לַמַּעֲרָב
פָּנָה אֶל הָאָרֶץ שֶׁעָזַב וְאֶלֶיהָ שַׁב
תָּקַע בָהּ יָתֵד וְשָׁם יָשַׁב
וּמִשֶּׁהָגְלָה מֵהָאָרְץ שֶׁהוּא אָהֵבָה
לָמַד שֶׁאֵין שִׁיבָה אֶלָּא בִּישִׁיבָה
הַלֶּוִי נָתַן לְכַךְ בִּטּוּי בְּשִׁיר שֶׁכָּתַּב
לִבִּי בְּמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
זֶה אֲשֶר יַעֲקֹב חָשַׁב וְשַׁב לָאָרֶץ שֶׁאָהַב
לֹא בִכְדִי נִנְטְשָׁה הָאֶרֶץ בְּצַעַר וְיִסּוּרִים
כִּי יוֹשְבֵיהָ לֹא הַלְכוּ בָהּ בְדֶרֶךְ יְשָׁרִים
זֶה שֶׁמְּסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף
אַהֲבָה וְקִנְאָה הַכָּתוּב שָׁם חוֹסֵף
וְזֶה עֲדָיִן בַּחֲלָלֵנוּ מְרָחֵף


היה כבר נס ושוב נס לא מתרחש

ימי החנכה בפתח ואנו מספרים על הנס שהתרחש. מספרים בו וזוכרים את המכבים ואת גבורתם ולא שוכחים כי אז נס עשה אלוהים עמנו, אלא שזה לא יהיה שוב. מצווים אנו שלא להשליך יהבנו על הנס. צריך לסמוך על מעשינו והתנהגותנו ובעיקר ביחס שבין אדם לְרֵעוֹ כפי שזה קבל בִּטּוּי בדברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך". עלינו לזכור כי זה אחד היסודות של כֹּחַ העמידה של עמנו בכל תהפוכות הזמן, כי כבר ראינו איך בגלל שנאת אחים חרב ביתנו וגלינו מארצנו. לא מקרה הוא שפרשת וישב סמוכה לחנוכה, כי היא חוספת לנו תוצאות הקנאה ושנאת אחים. אף על-פי שהפרשה פותחת באמירה: "וישב יעקב בארץ וגו'..." אלא שמיד ממשיכה ב: אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה (לו/ב) רמז כי מכאן ואילך יוסף מְכַכֵּב למרות האמור: אלה תולדות יעקב. מכאן ואילך הכתוב מביא קורות יוסף. על זה אומר מדרש אגדה (בראשית רבה פד/ו): תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף, מפני כמה דברים: אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל (אמו של יוסף) ושהיה זיו איקונין (דמות פניו) של יוסף דומה לו (ליעקב). וכל אשר ארע ליוסף ארע ליעקב. זה נִשְׂטַם וזה נִשְׂטַם זה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגּוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְשִים לְהָרְגּוֹ ועוד דברים אחרים שיש דמיון רב בן השנים, לכן נכרכו תולדות יעקב ביוסף. לית מאן דפליג שפרשת וישב מהוה התחלה של סִפּוּר מרתק על יוסף ואחיו ולמעשה סיפור תולדות ישראל בדרמה שתמשך עד סוף ספר בראשית במות יוסף.

ירידת יעקב ובניו מן הארץ

בפרשת ויגש כבר מתחיל הכתוב לתאר את ירידת יעקב ובניו מן הארץ אל מצרים. מן הראוי שנתרכז בירידה מן הארץ ובפרשנות על ירידת יעקב שמשמעותה הליכה לגלות מרצון, דבר זה כשלעצמו נחשב לאבדן זהות ומהוה ענישה על מעשינו כי נאמר: מפני חטאינו, גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. אין עונש קשה יותר מעזיבת הארץ שלא מרצון שלר כמו מרצון במטרה לתור אחר "חיים נוחים יותר", או אחר "חיים בזול יותר" תרתי משמע, כפי שזה מתברר ל"יורד" בדיעבד. בענייננו נשאלת השאלה האם הירידה של יעקב ובניו, הייתה רצונית או שהיא גזרה מן השמים. התשובה נתנה בדבר אלוהים: "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אנו חוזרים על אמירה זו בקראנו את ההגדה של פסח מבקשים אנו לאמר לאלוהים אתה גזרת זאת, לתת לירידה מן הארת הזאת משמעות של גזרה שנגזרה על ישראל כדי לחשל אותו כעם לקראת העתיד כאשר יקומו עליו שונאים, לכן אנו מצווים לדבוק בארץ אבותינו בכל התנאים הנוחים והקשים, ולדבוק בקיום החוק והמשפט. מדוע נאמרות צמד המלים חוק וגם משפט יחד? מדוע לא להסתפק במלת "חוק" מה טעם להוסיף את המושג משפט? כי החק מוגדר כגבול שאין עוברים אותו שנאמר: "חוק בל יעבור" ואילו המשפט נועד לישם את החוק כרוחו וכלשונו, על-ידי שופטים כפי שנאמר: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. כי זה בידינו על הארץ ולא בשמים הוא וכל שעל חכמינו לחנך את העם לכבד את החוק ולקיים משפט צדק. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אלוהים נתן לאדם שתי ידים שמאל מרחיקה וימין מקרבת. וזה חל על כל אדם מישראל לאמור: אל תפסול אדם מישראל בגלל דעתו שאינה דעתך תוכל להצביע על סטיותיו מקיום החק וְהָעֵר לו ומצד שני קרב אותו אליך כפי שהוא כי הוא אחיך. ביחסינו עם שכנינו, בשנת תשס"ח נתקים מפגש ישראל עם העמים (עמי ערב) אשר התכחשו לקיומה של מדינת ישראל, אולם נוכח נחרצותה נאלצו הם לשבת בכפיפה אחת אתה, כדי להגיע לשלום בין ישראל ועמי ערב, והנה בימינו בתשע"ח מתחולל סביבנו שינוי אצל חלק מעמי ערב ביחסם לעובדת קיומה של מדינת ישראל, כל שצריך שלא להחמיץ שינוי זה. צריך לזכור כי הם הרבים ואנחנו המעטים וכשם שעמדנו בימי המכבים מעטים מול רבים, נוכל לעשות זאת גם בימינו. זה המקום להביא את הפסוק מתהלים האומר: לוּ עמי שומע לי, ישראל בדרכַי יְהַלּכו כִּמְעַט (כרגע) אויביהם אכניע ועל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי. ואילו מְשַׁנְאֵי ה' יְכַחֲשׁוּ לוֹ (יחניפו לו בקריאות אללה הוא אכבר) אך וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם (ימי קיומם של ישראל יהיו לנצח) וַיַאֲכִילֵהוּ (את ישראל) מְחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר (ומסלע) דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָּ. (תהלים פא). וְדַּי לַחַכִּמָא בִּרְמִיזא.

כוחו של ישראל בחכמתו לא רק בכחו הפיזי

לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת (זכריה ד'). רוח של צדק ואמת של עשית הישר בעיני אלוהים ואדם, ולהתרחק מעשית עולה ומשחיתות, כי אין נסתר מנגד עיני אלוהים. וככה זה בתורה אין היא מחפה על עושי פשע יהיו אלה אנשים רגילי או "רמי מעלה" כך היה עם ראובן כשחטא בעלותו על יצועי אביו ובשמעון ולוי כשהרגו עיר שלמה כנקמה וביהודה כששכב עם תמר כלתו. הָעֹנֶשׁ לא פסח גם על משה ואהרן ולא על מלכי ישראל שאול ודוד שנענשו כי חטאו. התורה איננה חָסָה או מְחַפָּה על איש, כי בני האדם אינם מלאכים וּמִטִּבְעַם לחטוא, אלא שֶהַחַטָּאִים האלה צריכים להודות בחטאיהם לשלם על חטאיהם כדי לכפר עליהם, ולא להוסיף חטא על פשע בשקרים על-ידי הסתרת מעלליהם, מוטב לאלה שלא יסמכו על כוח מעמדם, כי כוחו של ישראל בחכמתו וביכולתו של האדם שחטא להכיר בחטאו ובטעותו ולתקן דרכיו ולא לסמוך על הכוח שניתן לו כמנהיג. זה הומחש ביוסף שכל חטאו כי התרברב בפני אחיו והביא למכירתו כעבד ובהגיעו לבית הַסֹּהַר,למרות זאת נאמר עליו: כל אשר עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ (מ/כג) מכאן חכמתו העלתה ערכו בעיני שר בית הסהר על כן מִנָּה אותו על כל האסירים יוסף עתיד להודע בכינוי צפנת פענח (מפענח צפונות)-פותר חלומות, גם אחיו כינו אותו: בַּעַל הַחֲלֹמוֹת. בפרשה זו מסופר על שני שרים של פרעה שנכלאו אתו שבקשו ממנו לפתור חלומותיהם, כפי שיתברר בהמשך יפתורגם חלומות פרעה. משפתר חלומות שני השרים הכלואים עמו, טעה יוסף בסומכו על שר המשקים בְּאָמְרוֹ לו: כי אִם זְכַרְתָּנִי אתך כאשר ייטב לך ועשית עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה (מ/יד) בכך נעלם מיוסף שֶטְּבוּעָה באדם כְּפִיּוּת טובה ואדם כזה איננו זוכר חסד שעשו עמו. לכן השר לא זכר את יוסף ולא הזכירו אצל פרעה. בְסָמְכוֹ יוסף על חסדי אדם נשאר שנתיים נוספות כלוא כי עוד לא ידע את: אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. (תהלים קמו/ג). ועתה בענייני דיומה בדבר זכות ישראל על ירושלים נאמר לגויים כי זכות זו איננה תלויה באישור בשר ודם, יהא זה אדם רם אשר יהיה. בקשר לזכות ישראל, קובע מה שאנחנו עושים לביסוס זכותנו על בירתנו, זכות החקוקה בסלע וגם בספרי "הקודש" המקרא (הקוראן) של האיסלאם ובברית הישנה של הנוצרים המשיכים עצמם לערבים. מן הראוי לצין כי אחרי הקמת המדינה טורקיה הכירה בירושלים כבירת ישראל ומִקְמָה את שגרירויותה בירושלים ברחוב בלפור, עד מלחמת יום הכפורים. אלא ש"סולטאן" העותומאנים של ימינו אינו זוכר זאת, מאים ונוהג כאותו שר המשקים של פרעה.

בֶּן אָדָם דַּע לְמִי לַעֲשׂוֹת חֶסֶד חִנָּם לֹא לָרָשַׁע וְלֹא לִכְפוּי טוֹבָה גָּם
כִּי כְּפוּי טוֹבָה שׁוֹכֵחַ טוֹבַת מֵטִיבוֹ וְזוֹכֵר הוּא מְלַחֱכֵי פִּנְכָּה סְבִיבוֹ
עַל כַּךְ נֶאֱמַר אַל תִּבְטְחוּ בִּנְדִּיבִים מָהֶר יִשְׁכְּחוּ מָה ולְמִי הֵם חָבִים
וְאִם עִם רָשַׁע הֵיטַבְתָּ יִשְׂבַע רָצוֹן וְכִגְמוּל יָשִׂים אוֹתְךָ לְלַעַג וְלָצוֹן
אִם תִּקְרָא לָרָשַׁע צַדִּיק לֹא יֵאוֹת מֵחָשַׁש פֶּן יִהְיוּ לוֹ שְׁנֵי שֶׁמוֹת
וּבִכְדֵּי שנשמח בְּעֵת צָרָה וְצוּקָה נָשִׁיר מָעוֹז צוּר יְשׁוּעֲתִי דְחֲנֻכָּה
וְנָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלָיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֶנוּ הִיא מִבְצָר עוֹז לְעַמֶּנוּ וְאוֹת לִתְקוּמָתֶנוּ
עַל זֶה אָמַר הַמְשׁוֹרֵר שֶׁיָדַע וְהֶחְכִּים הַשַּׁיָּרָה עוֹבֶרֶת וְהַכְּלָבִים נוֹבְחִים
כִי לֹא כֹּל צוֹעֵק צוֹדֵק כְשֶׁקּוֹלוֹ מֵרִים הַרְאָיָה מְלַאכְתֶנוּ נֶעֱשֵׂית בִידֵי אֲחֶרִים.