שנה בסימן ירושלים הבירה

סיכום שנה - מסתכלים קדימה. ישבתי לסכם את השנה החולפת, ולהסתכל קדימה לעבר השנה האזרחית הנכנסת. בזמן כתיבת שורות אלו, אני עדיין בשנת 2017, אך בזמן קריאת שורות אלו, כולנו נהיה כבר בשנת 2018.

אסכם את שנת 2017 כ״שנת ירושלים״. ראשית, בגלל שהשנה הסתיימה ב״זבנג״, וטבע האנוש הוא לזכור את הקרוב ביותר. הנשיא טראמפ העז להכיר בירושלים כבירת ישראל. הדבר דרש ״רק״ 3,070 שנים וגרר מיד תגובה נזעמת של העולם הנאור כולו. עצרת האומות המאוחדות הצביעה מיידית לבטל את הכרזתו של הנשיא האמריקני, ואמנם ההצבעה לא הייתה פה אחד, אך לא רחוקה מכך: 128 בעד, 9 נגד ו-35 מדינות נמנעו. כה רבים אוהבים אותנו בימים אלו בזמן הזה.

טוב שאחרי הנשיא טראמפ היו כמה סנוניות - הרפובליקה הצ׳כית (כן, אותם אלו שעזרו לנו בהקמת המדינה עם הספקת נשק וחלקי חילוף) וגאוטמלה. אך אני כבר רואה את חבורת הפראים משתוללת, כשעל שיפוד אחד סנונית אחת נחרכת על האש, ועל שיפוד שני סנונית שניה שמלקו את ראשה בהנאה גמורה ודמה ניגר מהצוואר החשוף. חושב אני מיד על תאורים דומים ב״בעל זבוב״ או בסיפורו של בשביס-זינגר על חתונת השטן בכפר.

איך העז הנשיא האמריקני להצהיר עובדה כה פשוטה וכה בלתי שנויה במחלוקת, ולגרום גם לכך להדרדר מיד לריב ענק שבו מעורב העולם כולו? הלא בכל אשם הנשיא האמריקני, והעולם כבר מזמן הבין שהוא משוגע-הדורש-אשפוז-מידי. איזה מזל, אז זו לא אשמת ישראל - פעם אחת ויחידה! טוב שיש מישהו אותו מתעבים יותר מאשר השנאה היוקדת נגדנו.

אך טרם ה״זבנג, וגמרנו״, שנת 2017 הייתה שנה נפלאה ובה ציוני דרך כה רבים. 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון (1897). 100 שנים להצהרת בלפור (2017). 70 שנה לתוכנית החלוקה של האו״ם (1947). חמישים שנה למלחמת ששת הימים ולשחרור ואיחוד ירושלים (1967).

ציוני הדרך העלו לפני השטח את הקרע הגדול בקרב הקהילה היהודית בארה״ב. שנת 2017 הייתה שנה של אי-שביעות רצון מוחלטת מצדם. ראשית, יקירם-אהובם, הנשיא אובמה, סיים את כהונתו והדמוקרטים הפסידו בבחירות לנשיאות, דבר שהוביל להשבעתו של הנשיא טראמפ כנשיאה ה-45 של ארה״ב בינואר 2017. שנית, בניגוד לסיכום העקרוני שהוצע על-ידי ראש ממשלת ישראל והוסכם על שני הצדדים, מתווה הכותל לא בדיוק מתממש. הסתבר, בדיעבד, שיש ״חוק מקומות קדושים״ יש גם בית משפט עליון, ויותר מכל יש במדינת ישראל קואליציה, וכשכל הגורמים מעורבים, ההבטחה שהובטחו יהודי ארה״ב לא יכולה להיות ממומשת בקלות, אם בכלל.

כך, נרגזים, נרגנים ונרגשים עד לשד עצמותיהם, יהודי ארה״ב אינם שבעי רצון. הקונגרס הציוני הראשון בבאזל? מדוע שמישהו בכלל ידע עליו? למי אכפת? הצהרת בלפור - זו מרגיזה את שותפינו לשלום, והם פועלים נמרצות נגד ממשלת אנגליה בנידון. תוכנית החלוקה של האו״ם? פרה-היסטוריה, קדם הקמת המדינה המודרנית, ואולי יש להתייחס לכך, שכן גבולות 67׳ לאו דוקא מקובלים, אז אולי ניתן לחזור לגבולות החלוקה של טרום-1948?

כך נשארנו עם חגיגות החמישים למלחמת ששת הימים, כשביומה השלישי של אותו נס שנקרא מלחמה שחררו הצנחנים את הר-הבית והעיר אוחדה לה תחת ריבונות ישראלית. דוקא תאריך זה הוא ציון דרך מאוד משמעותי ליהודי אמריקה, שכן הם אלו הדורשים את הזכות להתפלל כאוות נפשם ברחבות הכותל המערבי. בתשע עשרה השנים שקדמו לאותו מאורע ב-1967, לא הייתה גישה לכותל, בתי כנסות וקברים יהודיים נופצו והושמדו והעיר הייתה מחולקת. רק תחת שלטון ישראלי, הן לפי חוק והן במעשה, כל איש ואשה יכולים להתפלל בחופשי, לנוע בחופשיות ובבטחה ולא להיות מאוימים שחייהם בסכנה.

קיוויתי, ציפיתי, הייתי בטוח שלכבוד החמישה והשבעה ביוני, 2017, יערכו טקסים וחגיגות בכל בית ספר, מרכז קהילתי, בית כנסת וארגון יהודי ברחבי לוס אנג׳לס רבתי.

השנה כולה, מלאה הייתה באור, מלאה להתפקע, מחכה-ממתינה להאיר בטוב ובאמת את העולם כולו. ראו איזה יופי! בעוד דאע״ש רוצח את אחיו המוסלמים, הורס ומשמיד את המקומות הקדושים לאיסלאם (ומוכר את אוצרות העבר לכל המרבה במחיר), שלא לדבר על עינוי, אונס, מכירה לעבדות ורצח של המונים שאינם מוסלמים, בישראל - המדינה היהודית היחידה בעולם - כולם יכולים לחגוג, להתפלל, לחיות את חייהם בבטחה. דרוזים וצ׳רקסים. אנשי הדת הבהאית. נוצרים. אחמדים. מוסלמים ישראלים. מוסלמים שאינם ישראלים. חגיגה לעין וללב - רק בישראל ובירושלים בירתה.

אך הס. איש מהמיעוטים לא מעז לדבר בעד ישראל, וכה רבים מדברים בגנותה. נהנים ומגנים. וגם בישראל עצמה, בקרב עמנו, אנו מפולגים. אלו טוענים ״העיר דה-פקטו מחולקת״, ואלו מכריזים ״ירושלים המזרחית בירת פלשתין״. אלו משתמשים במילה ״להחזיר״, והם אינם מבינים שירושלים שלנו, בידינו כפקדון, ואינה שלנו לתת או לחלק, רק לשמור מכל משמר.

רק יהודי ארה״ב פוצים פה: ״הכיבוש משחית״. ״שתי מדינות לשני עמים״. ״תהליך השלום״. ״ההתנחלויות הן שורש כל הרע״. ״ירושלים צריכה להיות בשליטה בינלאומית״.

יצא הנשיא טראמפ עם ״בדיקת המציאות״ שלו, שתוצאותיה כאמור פשוטות עד מאוד (״ירושלים בירת ישראל״), ויצאו כל הרבנים הרפורמים בזעקה שעלתה השמימה. טוב שלא הכריזו על שבעת ימי אבל וצום כי אם יצאו מיד למאבק בהחלטה הזדונית-טפשית-חסרת ההגיון של הנשיא.

רק ארי קיווה בכל מאודו שהשנה, מכל השנים, נחגוג ביחד, כאיש אחד, את ציון הדרך המרהיב - 50 שנה לאיחוד ירושלים! אפילו נסעתי ארצה לציון-ירושלים, להיות שם, לנשום מלוא ראותי, לפקוח את עיני, להסכית לשמוע את רחשי העיר. מצאתי עיר חיה ונושמת, עיר מרהיבה, מלהיבה, משכרת. כה נתון הייתי בקסמה, שחזרתי כמעט יום אחר יום, ואפילו לתל אביב לא הגעתי (שומו שמים).

בלוס אנג׳לס, מקום מושבם של כמיליון יהודים (מתוכם שליש ישראלים ושני שלישים יהודים אמריקנים), התכוננו ליום הגדול. בתחילת השנה הקונסוליה הישראלית זימנה את ראשי כל הארגונים היהודים בלוס אנג׳לס לעבור על תוכנית עבודה, אך ככל שעברו החודשים, לא קרה דבר. עד שהגיע היום ושגריר ישראל בארה״ב החליט לערוך מסיבה מיוחדת לכבוד חמישים שנה לציון היום ההיסטורי והנחה את כל הנציגויות לערוך ארועים דומים בו זמנית.

הקונסוליה הישראלית האחראית על שש מדינות בחוף המערבי זכרה כמובן את אותה פגישה שהיא זימנה והבינה שדבר לא יצא. הקהילה היהודית לא ארגנה, לא תכננה ואף נמנעה מאותו יום כמו ממגפה מאוד מדבקת. ציון חמישים שנה לכיבוש, להתנחלויות, לגזילת ירושלים מבעליה החוקיים.

כך יצא, שלא במתכוון, שלמדינת ישראל היה אירוע מרכזי אחד, במקום עשרות ארועים באותו יום. אירוע בו אומנם השתתפו נוצרים מזרמים שונים, ארמנים, קוריאנים, פרסים, רוסים ועוד ועוד, אך עיקר הקהילה היהודית הדיר רגליו. למעשה, עיקר הקהילה המאורגנת לא הייתה שם.

מי היה? אנשים שאכפת להם. אנשים עבורם ירושלים הוא דבר שבחלום ובתפילה ובלב פנימה. אנשים עבורם ישראל היא דבר נפלא, התגשמות כמיהה וחלום ושאיפה של אלפים שנים. אנשים שלא מחפשים ביקרם אך דורשים בשלום ציון וירושלים.

כך חגגנו, העלנו על נס את העיר המאוחדת, בירתה של מדינת ישראל, את הזכות שזכינו להגיע ליום הזה. כך הבטחנו, כשם שאנו מבטיחים ״אם אשכחך ירושלים״, לא לשכוח את ניצולי השואה שעדין אתנו. למעלה ממאה מהם קיבלו תעודות הוקרה מהעיר בורלי הילס, שהעומדת בראשה היא עצמה בת של ניצולי שואה שכבר אינם בחיים.

וכך הודנו לא לתורמים או לעשירים מסוג זה או אחר, כי אם רק לקב״ה שבחר בנו בעם, ובחר לשבת בקרבנו במקום בו הוא בחר - בציון ירושלים.

אנו עם קשה עורף, עיקש עד מאד, אך נראה שאותו חיבור ביננו לבין הקב״ה באותו ערב היה כה חזק, שקרן אור הפיצה לה מעיר המלאכים לעבר עיר האלוהים, קרן אור בת אלפים שנים, בה גלומות כל התקוות והתפילות, התחנונים והשמחות של כל הדורות מאז חורבן בית שני ועד עצם היום הזה.

התברכנו, בשבעה ביוני, שישה חודשים בדיוק לפני הכרזתו של הנשיא טראמפ, שדוקא חברי מועצת העיר לוס אנג׳לס, אחת הערים המתנגדת בכל תוקף לנשיא, חתמו על החלטה לגבי ״ירושלים של זהב״ שבקטע הפותח בה נאמר: ״בהנתן שירושלים היא בירת ישראל מזמן התנ״ך ועד עצם היום הזה, וכיון שהעם היהודי נשא עיניו משך אלפים שנים לחזור למולדתו ולעיר הקדושה ירושלים״.

וההצהרה ממשיכה ״כיון שהר-הבית בירושלים הוא המקום בו מאורעות היסטוריים ודתיים רבים בעלי משמעות התרחשו, ובהם אברהם שהכין את בנו יצחק לעקידה כמבחן לנאמנותו לאלוהים; יעקב חלם על הסולם עם המלאכים העולים ויורדים; המלך דוד כבש ובנו המלך שלמה בנה את בית המקדש הראשון, בית לתפארת; בתי המקדש הראשון והשני נחרבו, אך חלק מהכותל המערבי נשאר עד עצם היום הזה; והיכן שישו הלך בדרך היסורים, ויה דולורוסה, נצלב וחזר לחיים״.

וכך ממשיכה ההכרזה על פני שני עמודים ארוכים, ועוד יגיע היום שילמדו את האמור בה (לדוגמה ״בהנתן שאף שגרירות לא נמצאת בזמן זה בבירת ישראל; וכנסת ישראל חוקקה ...״). ליבי עולץ כל אימת שקורא אני את האמור שם, שחור על גבי לבן, כאילו שחוברו הדברים בישיבה מיוחדת של מעלה, וירדו להם כאן למטה, להובילנו, להכריז על האמת ועל הדרך בה אנו הולכים.

רק דבר אחד איני מבין - חתומים על ההצהרה-הכרזה כל חברי מועצת העיר לוס אנג׳לס, אחת הערים המשפיעות והחשובות ביותר בארה״ב. ביניהם ראש העיר ושני חברי מועצה - שלושתם יהודים. לצידם עורך דין ומפקח העיר - שניהם יהודים. אלו בדיוק אותם יהודים שחצי שנה אחר כך, באותו היום בהפרש של שישה חודשים, יצאו נגד הכרזת-הצהרת הנשיא טראמפ, רק שכחו שהם עצמם הצהירו-הכריזו וחתמו על דבר משמעותי לא פחות, ואפילו יותר.

שכן בעוד הנשיא דיבר על עובדות בשטח, בהן משרדי הממשלה, משכן הנשיא, בית המשפט העליון וכו׳ שנמצאים בירושלים, הצהרת ראשי עיר המלאכים הוסיפה את האלוהים והדת, את ספר הספרים הנצחי ודברי הנביאים, דברי אלוהים חיים.

מסתכל אני אחורה על שנת 2017, ואני יודע בלי צל של ספק - זו שנת ירושלים - בישראל, בארה״ב ובעולם כולו! כמה טוב שהגענו הלום, שיש לנו מדינה ועיר בירה, לנו ולעולם כולו.

וחושב אני על הציווי ״שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא!״ אך בעוד פסוק ה׳ בפרק ג׳ בספר שמות פותח בציווי האלוהי למשה ״אל תקרב הלום,״ במקרה של ירושלים חובה עלינו להגיע, לחוש, להרגיש, לחגוג ולבלות. עיר בירה לנו, עיר נושנה-עתיקה, מודרנית ומחודשת. עיר מופלאה, עיר במתנה.