קול הלמות ואלמות נשמע בארצנו

לימין שור

ה"חוכמה" של מרכז הליכוד, להחליט על סיפוח יהודה ושומרון לישראל, עוד תיבחן קשות בעתיד. הרגע שבו יושב בארה"ב נשיא אוהד לימין הישראלי נוצל אומנם עד תום על-ידי מרכז הליכוד אבל השאלה הגדולה היא עד מתי הנשיא הזה ישב שם על כיסאו ומה תהיה הריאקציה האנטי ישראלית של זה שיבוא אחריו? על זה בטח בליכוד לא חשבו כי השרים והח"כים הנוכחים של הליכוד אינם עוד בקנה מידה של מנחם בגין, יצחק שמיר, שמחה ארליך, דוד לוי, שאול עמור, חיים קאופמן ודב שילנסקי. אלה הם פשוט פוליטיקאים חדשים שמתאימים היו להיות קהל המעודדים של הליכוד בתיכון "בליך" ברמת גן או בסתם תיכון אחר בארץ. האנשים האלה אינם מבינים כי אם מספחים את השטח הכבוש הרי שגם לנכבש מגיעות הזכויות השוות, וכבר עולים קולות מהגדה המערבית המשלימים עם הכיבוש ודורשים זכויות שוות בתמורה. ומי שמספח שטח אבל לא מעניק זכויות לתושב איננו יכול לברוח מהמושג הידוע לשמצה ששמו "אפרטהייד". שהרי כיצד ייתכן שבאותו שטח כיבוש טריטוריאלי תיקבע אזרחות של מען דהוא לפי מוצאו היהודי ואילו שכנו הערבי יחיה תחת ממשל צבאי?! השעשוע הפוליטי הזה לא יחזיק יותר משנה לאחר שממשלת ישראל אומנם תאמץ את החלטת מרכז הליכוד. ואילו בעולם כבר לא יחרימו את מוצרי ההתנחלויות אלא ששם יחרימו כל מוצר ישראלי באשר הוא. רק הליכוד יכול.

לימין שור 2

תאוות השלטון של אנשי מפלגת העבודה, עם המסכה של "המחנה הציוני", איננה יודעת גבול גם במחיר צביעות, שקר ואופורטוניזם מחליא. בראש המפלגה עומד כיום איש ימין בשם אבי גבאי המאגף לא פעם מימין את נתניהו. גבאי אומר את דעותיו לאור יום ובקול ברור. גבאי איננו חפץ בפתרון של שתי מדינות, אותו הובילה מפלגת העבודה מאז שנת 1993. הוא מדבר על כך שעדיפה ירושלים מאוחדת על פני השלום - אימרה שכבר נאמרה על שארם-שיך על-ידי משה דיין המנוח ושכעבור מספר שנים אותו דיין פעל בהיפוך מהאימרה הזו. אותו גבאי מאיים במלחמה נוספת על רצועת עזה, בעוד שעד היבחרו האשימו אנשי מפלגתו את הליכוד במלחמות בעזה. ומנגד נראה גם שאותו גבאי "יזכה" להצלחה עתידית מסחררת בבחירות לפרלמנט כמו שזכו לפניו עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג. אבל לא גבאי הוא הנושא שלי אלא כל אותם ח"כים של המפלגה הזו שמיד עם היבחרו של גבאי לראש שלהם הם דיברו על שתי מדינות והאשימו את הליכוד בעמדות תקיפות וקיצוניות. חלק מאותם ח"כים בכלל הואשם באנטי ציונות, בשמאלנות קיצונית ובביזוי הדגל וההמנון הישראלי. אבל עכשיו, כשהם אולי מריחים בחירות וחפצים אולי לזכות בנתח קואליציוני עתידי, הרי שהם הפכו את עורם ושינו את חברבורתם. ציפי לבני - מרימת הדגל של המדינה הפלשתינית, נאלמה דום כשגבאי דיבר על אפשרות שלא תקום לעולם מדינה פלשתינית. יוסי יונה וסתיו שפיר - תומכי העבר בסירוב להתגייס ומי שהדגל וההמנון אינם בעיניהם כלים חשובים, פתאום משתתקים כאשר מר גבאי מרומם את הלאומנות הישראלית לשיאים שגם נתניהו לא הגיע לשם. ואילו אשת השמאל - גב' מרב מיכאלי, עומדת מאחורי גבאי גם כשזה מעדיף את ירושלים על השלום! מסתבר שהפלת נתניהו והימין איננה לדידם רעיון השקפתי אלא רק רעיון כיסאולוגי קטן קומה. זו השחיתות המוסרית האמיתית.

אגדת הנשיא

תמהני אם תפקיד הנשיא במדינת ישראל, הפך ל"פרה אדומה", שמטהרת כל טמא שנבחר אליו. אינני מאוהדיו של נתניהו אבל שוב ושוב סונטים בו מכל עבר וכמובן שמזכירים לו את בזבזנותו על חשבון כספי הציבור, אבל כשעיתונאית עושה זאת נגד הנשיא ראובן ריבלין מיד היא מושעית וננזפת קשות. המושג "נשיא המדינה" הפך להיות אגדה על תפקיד רם ונישא שכל מי שנבחר אליו חסין מאש הביקורת ודבריו, ויהיו אשר יהיו, הופכים לקדושים.

למעשה תפקיד הנשיא במדינת ישראל החל כ"פרס ניחומים" לפוליטיקאים שכשלו להפוך לראשי ממשלות, וזה המשיך בהפיכת המשרה הזו כמתנת חינם לא פעם לעסקן אפור ונידח שביום אחד הפך למלך עם "בגדי המלך החדשים". רק ארבעה מתוך עשרת הנשיאים הישראלים היו באמת פוליטיקאים בכירים שקבלו פרס ניחומים. היו אלה ד"ר חיים ויצמן, יצחק בן צבי, עזר ויצמן ושמעון פרס. כל השאר היו בין עסקנים זוטרים למדען חביב וממוצע. כזה הה זלמן שז"ר, כזה היה יצחק נבון, כזה היה חיים הרצוג וגם כזה הוא מר ראובן ריבלין, והס מלהזכיר את משה קצב. אז באמת במה טעתה הגב' לינור במה שאמרה על אותם "נשיאי ישראל"? בכלל, זה שהתקציב האדיר והגבוה של בית הנשיא, גדול פי כמה מבית ראש הממשלה, צריך להדליק לנו "נורה אדומה", לשם מה בכלל אנחנו צריכים את המשך בזבוז הכסף הזה? האם רק כדי לשמוע את הנשיא הנוכחי מסית לשנאת חינם במקום לאהבת חינם, שאותה הוא עצמו היה אמור להציע?

ולסיום, רק כשמר ריבלין ייצא נגד קבוצתו האהודה - בית"ר ירושלים, בכל פעם שאוהדיה יפגינו אלימות וונדליזם, אזי, רק אז אני אתחיל להתייחס אליו ברצינות. אבל כנראה שקריאתו של ריבלין להמונים לצאת לכיכרות מושפעת מיציאתם של אוהדי בית"ר ירושלים למרכז הדשא, לפוצץ משחקי כדורגל...

אל תקרב אל ההר

הרבה כאב וחמלה חשתי כששמעתי על האסון שפקד את ח"כ יהודה גליק מהליכוד, כאשר הלה איבד את אשתו, והיא עדיין בדמי ימייה. ממש בדמעות קראתי את סיפורו של הלה כשסיפר כמה אסונות פקדו אותו ואת אשתו בשנים האחרונות, כולל פציעתו הקשה, כאשר ניסו להתנקש בחייו. אבל הרי שהאיש הזה הוא יהודי דתי שחייב להבין כי "מאת ה' הייתה זאת, נפלאת היא מעיננו", וכי הוא חייב לפשפש במעשיו על מה באה לו הצרה הזו. כבר שנים שהוא עסוק בניסיונות הפרובוקטיביים לעלות למקום המקדש כנגד צוואת גדולי ישראל להתרחק משם כמאש. שנים שהוא מפגין זלזול באותם גדולי ישראל שציוו לא להתקרב להר הזה עד בוא גואל צדקנו. ושנים שהוא מהלל את עובדי הפסילים הנוצרים, ואף מוכל להעביר לידיהם את קבר דוד ואת הר ציון. אולי באמת הגיע הזמן שהאיש הזה - שהוא דווקא אדם סימפטי וחברי, יעשה את חשבון הנפש הדתי שלו ולא ימשיך לנהוג כחיאל בית האלי בפרשת בנייתה של העיר יריחו, בימי המלך אחאב, למרות השבועה והקללה נגד בנייתה מחדש של יריחו.

מרכולים ומואזין

עד כמה הח"כים החרדים הם קטני מחשבה ומעוף יוכיחו הדברים הבאים. לפני זמן לא רב העבירה הקואליציה את החוק המגביל את קריאת המואזין. הח"כים הערבים, ובמיוחד ח"כי התנועה האיסלאמית של "הרשימה הערבית המשותפת", ביקשו אז מהח"כים החרדים לא לתת יד לחוקק את החוק, ולא מעט משום ההסכמים הלא כתובים ביניהם שלא לפגוע ברגשות הדתיים של כל צד. את ההצעה הזה, להגביל את המואזין, העלתה מפלגת "ישראל בתינו". אבל הנציגים החרדים לא היו מוכנים, בשם הסובלנות הדתית, לפחות להימנע מלתת יד לחוק הזה, ובמקום זאת הם תמכו בחוק שהעלתה המפלגה הזו, שכיום היא היחידה בקואליציה שמצביעה נגד "חוק המרכולים"!

חבל שהנציגות החרדית איננה מפנימה את העובדה כי המפלגה המסוכנת ביותר לדת ישראל היא איננה אפילו "יש עתיד" אלא "ישראל בתינו". זו מפלגה שמאוגדים בה חלק מהנכרים האנטי דתיים ביותר ואשר אינטרסייה הם התבוללות, מכירת חזיר, הפיכת הסמלים הנוצרים ליותר ויותר דומיננטיים ושנאת דת ישראל, הטבועה בחלק ממצביעיה מזה למעלה מאלף שנה. זו גם המפלגה היחידה שחלק ממצביעה נתפסו מחדש לאנטישמיות ולניאו נאציזם! עכשיו זה כבר מאוחר לבקש מהערבים להימנע ב"חוק המרכולים". הייתם צריכים לחשוב על כך לפני שהחלתם את קול המואזין.