גרמניה בשנות ה-30 וישראל היום

כולם יודעים שברוסיה התחוללה מהפכה, אבל רוב רובם של המשווים את גרמניה של שנות השלושים לישראל של היום, אינם יודעים שגם בגרמניה התחוללה מהפכה שהחלה ביום שבו מונה היטלר לראש ממשלת גרמניה. האמת היא שבגלל שכשאנו מדברים על גרמניה של אז, אנחנו מדברים אך ורק על השואה, מוכר לנו יותר השם אס.אס., ורק מעטים יודעים על התפקיד המכריע שמילאו פלוגות הסער, אס.אה., בימים שאחרי שהיטלר מונה לראש הממשלה בהליך דמוקרטי.

פלוגות הסער היו הארגון החמוש של המפלגה הנאצית, שעל-פי איאן קרשו, שכתב ביוגרפיה של היטלר, מנו באמצע שנת 1932, לפני שהיטלר עלה לשלטון, 400,000 איש, ובאמצע שנת 1933, אחרי שהם כבר שלטו בגרמניה, לא פחות מארבעה וחצי מיליון איש. גם בויקיפדיה האנגלית, וגם באנציקלופדיה בריטניקה, מצוין שכשהיטלר עלה לשלטון הם מנו שני מיליון איש, כשהצבא הוגבל ל-100,000 איש על-פי הסכמי ורסאי.

שני מיליון פושעים חמושים, שמספרם עלה מיום ליום, שהשתלטו על גרמניה ביום שבו עלה היטלר לשלטון. לא היה איש שיעצור בהם כשהשליכו את מתנגדי המשטר לבתי כלא שנוהלו על ידיהם, ורצחו רבים אחרים. בין אלה שהושלכו לכלא היו רבים מצירי הפרלמנט, שרבים אחרים מהם ברחו מגרמניה. בדרך זו הושג הרוב של שני השלישים בפרלמנט להחלטה להעביר את סמכויות החקיקה מהפרלמנט לממשלה בראשותו של היטלר.

להלן מצוטטים שני קטעים מהביוגרפיה של היטלר שנכתבה על-ידי איאן קרשו. הקטע הראשון מתייחס לחודשים הראשונים שאחרי מינויו של היטלר לראש הממשלה, ב-30 לינואר 1933: "הס"א בהנהגתו של רהם היה ראש החנית של המהפכה הנאצית בחודשים הראשונים של 1933. התפרצות מעשי האלימות אירעה בלא הוראה מגבוה. זמן רב היו ידיו של הס"א כבולות, והוא הצטווה להמתין ליום החשבון. עכשיו כמעט שלא היה אפשר לעצור בו.

אכזריות מעוררת פלצות

אורגיות של נקמה רווית שנאה ביריבים פוליטיים ושל אלימות מזוויעה נגד יהודים היו לאירועים של יום יום. רבים מן האנשים שנלקחו למעצר בחודשים הסוערים הללו - כ-100,000 איש על-פי האומדן - הוחזקו במחנות ובבתי סוהר ארעיים של הס"א. באזור ברלין בלבד הוקמו כמאה מאלה. רבים עונו באכזריות מעוררת פלצות. את המספר המינימלי של 600-500 נרצחים במה שהנאצים עצמם כינו מהפכה חוקית ללא שפיכת דם אפשר לזקוף בעיקר לחובתו של הס"א.

מפקד הגסטפו הראשון, רודולף דילס, תיאר אחרי המלחמה את התנאים באחד מבתי הסוהר של הס"א בברלין: "ה'חקירות' היו מתחילות ומסתיימות במכות. כתריסר בחורים תקפו את קרבנותיהם, בהפסקות של כמה שעות, במוטות ברזל, אלות גומי ומגלבים. שיניים מרוסקות ועצמות שבורות שימשו עדות לעינויים. כשנכנסנו, ראינו את השלדים החיים הללו, מכוסים פצעים מלאי מוגלה, שוכבים שורות שורות על הקש המרקיב..."

הקטע השני מתאר את תוצאותיו של שלטון האימים הזה של פלוגות הסער, והוא מונה את האירועים לפי סדרם אחרי היום בו מונה היטלר לראש ממשלת גרמניה: "זכויות האזרח - שזכו להגנתה של חוקת ויימאר - בוטלו בתוך חודש אחד. בתוך חודשיים, לאחר שהיריבים הפוליטיים הפעילים ביותר נאסרו או ברחו מן הארץ, ויתר הרייכסטאג על סמכויותיו ומסר לידי היטלר את השליטה ברשות המחוקקת. בתוך ארבעה חודשים פורקו האיגודים המקצועיים רבי העצמה לשעבר. בתוך פחות משישה חודשים דוכאו כל מפלגות האופוזיציה או התפרקו מרצון, וכך נותרה המפלגה הנאצית המפלגה היחידה".

האמת היא כמובן שאלמלא הובילו התהליכים שאירעו בגרמניה לשואה, איש לא היה מדבר על התהליכים האלה, ושלתהליכים שהתחוללו תחת שלטון העריצות של היטלר יש אולי קשר לתהליכים הקורים בפרס או בקוריאה הצפונית, אך לא לאלה הקורים במדינות דמוקרטיות. אבל היטלר מונה לראש הממשלה במדינה דמוקרטית, ולכן התהליכים המעניינים באמת הם אלה שהובילו לעלייתו לשלטון, ולא אלה שקרו לאחר מכן.

שני משברים

להלן יוזכרו מספר נקודות עיקריות המאפשרות (אולי) להבין מדוע הצביעו שליש מהגרמנים למפלגה הנאצית בבחירות האחרונות שהתקיימו לפני שהיטלר מונה לראש הממשלה:

1. עד שנת 1919 שלט בגרמניה הקיסר וילהלם, והיא הייתה מדינה דמוקרטית רק 14 שנים לפני שהיטלר השתלט עליה. לגרמנים שהורגלו לשלטון יחיד היה קשה להסתגל לתופעה של נבחרי העם, בשר ודם, הרבים ביניהם ואינם מסוגלים להגיע לכלל הסכמה. רבים מהם כמהו ל"אדם חזק", שיצעיד את האומה קדימה.

קרשו מספר שאחרי שהיטלר עלה לשלטון הוא החליט לקיים בחירות חדשות, ופרנץ פון פאפן, איש ימין שלא(!) השתייך למפלגה הנאצית, וכיהן כראש ממשלת גרמניה לפני היטלר, ביקש מהיטלר וקיבל ממנו הבטחה "שהבחירות הבאות לרייכסטאג יהיו האחרונות, ולעולם לא תהיה שיבה אל השיטה הפרלמנטרית".

רוב הגרמנים לא רצו מדינה דמוקרטית. זה מוזר, אך זו עובדה.

2. 14 השנים האלה של הדמוקרטיה עמדו בצלה של המפלה שנחלה גרמניה במלחמת העולם הראשונה, תבוסה שהדהימה את הגרמנים. לימין האנטישמי היה קל להאשים את השמאל והיהודים בתבוסה, ולטפח תאוריות קונספירציה על "סכין בגב", המזכירות את תאוריית הקונספירציה על ההסכמה בין דיין לקיסינג'ר, שהובילה כביכול להפתעה של מלחמת יום הכיפורים אצלנו.

3. במהלך 14 השנים האלה עברה גרמניה שני משברים כלכליים: האינפלציה המטורפת של תחילת שנות העשרים, והמשבר של שנת 1929 שהשפיע על כל העולם, והוביל לכך שבשנת 1933, כשהיטלר עלה לשלטון, היה אחוז האבטלה בגרמניה בין שלושים לארבעים אחוז. (כן! לפחות 30% מהגרמנים היו מובטלים ביום שבו עלה היטלר לשלטון).

בבחירות של שנת 1928 קיבלה המפלגה הנאצית 2.6% מהקולות, בבחירות של שנת 1930 היא כבר קיבלה 18.3%, בבחירות של יולי 1932 הם קיבלו 37.4%, ובבחירות של 6 בנובמבר 1932, שהיו האחרונות לפני עלייתו של היטלר לשלטון, קיבלה המפלגה 33.1% מהקולות.

4. בבחירות אחרונות אלה קיבלו הקומוניסטים 16.9% מהקולות, והתעמולה הנאצית התמקדה לאורך כל השנים בסכנת "הבולשביזם היהודי". הגרמנים היו מודעים לתוצאותיה של המהפכה שקרתה ברוסיה לא מזמן, וחששו ממהפכה דומה שתקרה אצלם ותפקיע מהם את רכושם. רבים מהם חשו שעליהם לבחור בין הנבלה הקומוניסטית לטרפה הנאצית.

5. לרגש העליונות הגרמני, שעליו ניגן היטלר, היו שורשים עמוקים דווקא אצל רבים ממובילי התרבות הגרמנית. תומס מאן, שהיה בסופו של דבר אחד ממתנגדיהם החריפים של הנאצים, אמר לפני מלחמת העולם הראשונה שעקב עליונותה התרבותית מגיע לגרמניה מעמד של בכורה באירופה, ופילוסוף יהודי מפורסם (למיטב זיכרוני הרמן כהן) כתב בתחילת שנות העשרים משהו בנוסח "רק בשפתנו הגרמנית הנעלה ניתן לבטא רעיונות פילוסופיים נשגבים".

כן, "בשפתנו"!

הרשימה שלעיל היא בוודאי לא רשימה ממצה, ובוודאי שאין לה כל קשר למצב בישראל, שבה מראשיתה, ועוד קודם לכן מראשית התנועה הציונית, לפני 120 שנה, מתנהלים החיים הפוליטיים בצורה דמוקרטית; שמצבם הכלכלי של אזרחיה מעולם לא היה כה טוב; שלא מאימת עליה שום סכנה קומוניסטית, ושחלק ניכר ממובילי התרבות שלה מרגישים שהם ממש עפר לרגליהם של האמריקנים (שלפני טראמפ).

אבל המשווים את ישראל לגרמניה של שנות השלושים, מתעלמים, רובם מתוך בורות, ומיעוטם בזדון, מעובדות אלה.