הלב נקרע, שוב...

שגרת היום המתוקה ספגה מהלומה עת נודע ברבים על האסון הכבד, יהודי צדיק נרצח. לעת ערב, בדרך לביתו ובהיותו לבד נורה הרב רזיאל שבח הי"ד ונרצח. הדיווחים ה"יבשים" מספרים על עשרים ושניים קליעים, שיחת טלפון אחת אותה הצליח הצדיק לייצר לרעייתו, פינוי בהול ומוות נורא ועצוב.

בימים הקרובים ולאחר שייטמן בעפר ארץ הקודש נשמע מן הסתם רבות על האיש, פועלו, אישיותו, תורתו וחייו. כל שנלמד לדעת רק יעצים את תחושת השכול, את כאב האבדן. לעת עתה ניבטות אלינו מכל אתר ואתר עיניו הטובות, חיוכו העדין ומשפחתו המחייכת. אם לנסות ולסכם, מבעד לדמעות - אומר שהטוב והעדינות כובשים את נפש המתבונן ולאחר מכן שוקעים אל תוך הלב שכולו פתוח כפצע מדמם ממש.

מה נאמר לאלמנה צעירה שבעלה שכרת עמה ברית להיות לחציה השני נלקח כך באכזריות בטרם עת? איך נסביר לילדים את שאירע? אני חושב על כך שהינוקא שבחבורה לו מלאו שמונה חודשים יגדל למציאות בה למילה "אבא" אין משמעות מעשית עבורו, האם בכלל ילמד אותה, האם יבטא אותה?, הרי איננו...וכל המתוקים האחרים המקיפים ומוטמעים בהורים המחייכים- איך יעכלו, כיצד יתמודדו?

לאסוננו אנו מכירים את הצפוי - לפחות ברמה המעשית ומידית. הלוויה ברוב עם, בית הומה משפחה ומנחמים, רבנים, קרובים, יהודים צדיקים מההתיישבות ולא רק. הייתי שם, היינו שם- לא בביתו של הרב רזיאל הי"ד הטהור, אך בבתים אחרים במצבים דומים.

קשה מנשוא.

ולמי שאינו יודע - ההתמודדות האמתית (הקשה עד בלתי אפשרית) מתחילה מיד לאחר תום השבעה, אז ניחתת על האם והילדים המציאות האיומה. הילדים בוכים, לא פעם חרדתיים ואינם ישנים בלילות. האימא מנסה להיות חזקה (כלפי פנים וכלפי חוץ), שכנים וקרובים - צדיקים כולם, עושים כמיטב יכולתם לעזור - בבישול, בהסעות, בלהיות ביחד, בלהקשיב ולהשמיע, להתייעץ ולייעץ...

אך מזור אמתי לכאב אין. החלל אינו ניתן למילוי והפצע מדמם, עוד ימים רבים ידמם, לאסון כולנו ובעיקר לאסונה של המשפחה הזו שתהיה חסרה את עמוד התווך. האב לא ישב בראש השולחן בשבתות וחגים, לא יקדש, לא יברך את ילדיו. הוא לא יעטוף את בת זוגו ולא יהיה שם למשענת בעת מכאוב. הוא לא יהיה עמם להחליט על חינוך הילדים, הוא לא ישב וילמד דרדקיו תורה, הוא יחסר, יחסר מאוד מאד.

באמת, קשה מנשוא - השם ישלח לכולם כוח, לכולנו כוח.

מה אם כן ניתן לעשות? הנושא הראשון אליו צריך להתייחס ולו חייבים להיות קשובים הוא צרכי המשפחה - אלה הרגשיים, הנפשיים, המשפחתיים והחברתיים. אין לי ספק שמערך הרווחה בשומרון (שלמרבה האסון מתורגל היטב) יפעל נמרצות - במקצועיות וביסודיות. מענה ראשוני יינתן מן הסתם - לדברים עליהם ניתן לתת מענה.

אלא שעל כולנו, על כל עם ישראל מוטלת משימה קדושה ממש אליה יש להירתם - כתמיד בנסיבות של אסון הפוקד מי מאתנו. בשתי מילים - על כולנו מוטל לאהוב ולחבק!!

לחבק בניחום אבלים, לחבק במכתב מהלב, לחבק בדאגה ודרישה בשלומם, לחבק בהצעת עזרה (ככל שתידרש- גם כספית). החום אותו נוכל בכוחות משותפים להרעיף על האלמנה ועל היתומים יש בכוחו לרפד את החלל ולהקטינו ולו במקצת, באופן שקירותיו יהיו כואבים פחות, מאיימים פחות, דוקרים פחות ואף מקרינים מהחום של עם ישראל שלבו עולה על גדותיו.

ולא לשכוח- הקושי הגדול יתחיל מיד אחרי תום השבעה. אז תתחיל ההתמודדות האמתית, שם תידרשנה תעצומות הנפש, בשבועות ובחודשים האלה בה תידרש המשפחה להסתגל למה שאין יכולת אמתית להסתגל אליו - או אז יהא זה נצרך לתמוך ולאהוב.

ובלבנו תפילה שכל אלה שמובילים את מדינתנו ישכילו לפעול נכון, לחזק ולבנות, להכות ברוצחים באשר הם ולמגר את הרשע מן הארץ. אנו לא נוותר, אנו לא נשבר ובדומה לשאירע בתולדות עמנו לאורך הדורות- כאשר יענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ.