הַמְשִׂימָה
הַמְשִׂימָה כְּבֵדָה וְקָשֶׁה בִּצּוּעָה
אָז טֶרֶם הָיְתָה בָּעָם אַחֲדוּת דֵּעָה
וּמֹשֶׂה לֹא חַשׁ שֶׁיּוֹצִיאֵם לִרְוָחָה
לְפִיכַךְ אֶת הַמְשִׂימָה מֹשֶׁה דָחָה
וְרַבּוּ הַנַּאֲקָה וְהָאֲנָחָה
וּבְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה מִנָּה גָּם אַהֲרֹן
לְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה לִקְבּוֹעַ סִגְנוֹן וְטוֹן
בְּדַבֵּר אֶל עָרִיץ שֶׁלִבּוֹ הִקְשָׁה הָאֵל
כְּדֵי לָדוּן אֶת הַגּוֹי בְּהִגָאֵל יִשְרָאֵל
שֶׁכְּבוֹד יִשְׂרָאֵל חִלֵּל
הָאֱמוּנָה בְּלֵּב יִשְׂרָאֵל מְצוּיָה בְּדָמוֹ
כִי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִטּוֹשׁ אֶת עַמּוֹ
כֹּל שֶׁעָלֶינוּ הוּא לְהִתְאָחֵד לְמַעֲנֶנוּ
לְהַחְזִיק חֶרֶב וּמַגָּל וְהוּא יִלָּחֵם לָנוּ
כְּפִי שֶׁמִּמִּצְרָיִם גְּאָלָנוּ


הגאולה נקנית ביסורים

יש אמרה האומרת כי הבא בקלות הולך בקלות. לא בכדי חכמינו קבעו כי אצל הקדוש ברוך הוא יש שתי מדות: האחת מידת הדין והשנייה מידת הרחמים. ניתן להבדיל במדות אלה בשמו של הקב"ה. כאשר נזכר בפסוק שם אלוהים בתוכן האמור יש משום מידת הדין. וכשנאמר שמו ה' יש משום מידת הרחמים. אבחנה זו אנו מוצאים בדבר אלוהים אל משה בתשובה לאמירת משה אל אלוהים: לָמָה הֲרֵעֹתָה (עשית רע) לעם הזה לָמָּה שְׁלַחְתּנִי (שמות ה/כב) התבטאות משה הייתה קשה כטוען אל אלוהים בשאלה למה שלחתני כי ידעת שיכבידו עליהם את עֻלָּם עליהם. והצל לא הצלת את עמך: (ה/כג). ברם ה' עונה למשה במדת הרחמים בְּאָמְרוֹ לו: אני אראה לך על כי הרהרת על מידותי, לא נהגת כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא/יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כב/ב), "הַעֲלֵהוּ לעולה", ולא הרהר אַחֲרַי העשוי לפרעה תראה. מכאן שהלשון שדבר אלוהים אל משה היה לשון תוכחה כרוצה להשמיע למשה כי אצה למשה הדרך עוד יראה, "כי ביד חזקה ישלחם" אפשר גם שאלוהים רצה לאמר למשה כי הגאולה נקנית ביסורים. יען אם באה בקלות ובלי סבל, לא שומרים על הגאולה בחירוף נפש והיא אובדת בקלות כי אין נכונות לסבול למענה. מכאן אנו נראה נאמר בהמשך שאלוהים חִזֵּק את לב פרעה שלא לשלוח את בני ישראל מארצו, זאת עשה אחרי כל מכה ומכה מבין עשר המכות שהכה הקב"ה את מצרים. לא בכדי בהתגלות אלוהים על משה מן הסנה שבער ולא אֻכַּל לא אמר לו את שמו של אלוהים, הוא אמר לו אמור לבי ישראל כי אֶהְיֶה אשר אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אליכם (שמות ג/יד).

התגלות אלוהים אל בני האדם

מודגש בפרשנות של הפרשה דבר התגלות האלוהים על בני האדם. לפי המסורה אברהם הוא היה הראשון שגלה את האלוהים, אלא אפשר גם לאמר כי אלוהים גלה את עצמו לראשונה לאדם, זה היה באברהם והלא קראנו בספר בראשית בבריאת העולם שאלוהים דבר אל אדם וחוה ואל הבל וקין, ואל נח, אלא ההתגלות לא הייתה כהתגלות אלוהים אל אברהם ואל יצחק ולא יעקב ואל משה. ההתגלות של אלוהים אל האדם שקדם לאברהם הייתה בדברו אל הדמויות, אבל באברהם בפרשה זו נאמר על התגלותו כך: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם (ו/ג). גרמתי שידעו על קיומי כבורא את השמים והארץ וכל אשר בם, אבל בדמותי ולא בשמי נודעתי להם בכינויי אֵל שַׁדָּי, כלומר לא כדמותי כאן ולא בשמי בשם ה"הויה". ההתודעות אל אברהם ניתן לומר שהייתה על דרך החשיבה והבחנה בפעילות הטבע ושל העתים והזמנים. הרמב"ם כותב בספרו משנה תורה על אברהם המכונה אצלו בשם איתן - הוא איתן האזרחי שבתהלים, (פט/א) כך: כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל (העולם) נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, לפי שאי-אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו (לאברהם) מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה-זרה וכו'. . . עד שהשיג (הבין) וידע שיש שם אלוה אחד והוא בורא הכל. כתוצאה מחשיבתו ידע על קיום האלוהים והאמין בו. כאן משה מבקש מאלוהים שיאמר לו את שמו ואת דמותו כדי שיוכל שליח של האלוהים ולעמוד בפני בני ישראל ובפני פרעה ולגרום להם להאמין כי הוא נשלח על-ידי האלוהים לא זה שפרעה והמצרים רואים בו אלילם. לעומת זאת אברהם שם עצמו שליח האלוהים מבלי שנתבקש לעשות זאת והביא את האמונה באל אחד על-פי שכלו והגיונו.

ישראל נצטוה לשחרר את האדם מעבדות

המהלך של שעבוד בני ישראל מעבדות, כדי לקים הבטחת הקב"ה לאברהם שאמר לו: כי גר יהיה זרעך וגו', זה היה כדי לחשל אותם לקראת העתיד בפני תלאות הזמנים. על-אף שהארץ נתנה לישראל על-ידי הקב"ה עוד בימי אברהם, אז עוד לא ניתנה פיזית הלכה למעשה, רק נתן אלוהים שטר קנין עליה לישראל כלשוננו כיום, לא בכדי אברהם קונה בכסף מלא את מערת המכפלה, כדי לקבור בה שרה אשתו היא שרה אמנו, למרות שיכול היה לנהוג כבעל הארץ שיש לו עליה הקניה מבוראה בורא כל היקום. אלא שאברהם, שהיה חכם באדם בתקופתו, ידע שנתינה פורמלית איננה כחזקה ממשית. קם וקנה את המערה. לפיכך אמר אלוהים לאברהם לפני שישב עם ישראל בארץ כנען, שיקבל קנין מלא עליה קנין עולם, רק שיעבור תחילה "סדרת חינוך". ישב כמאה ותשעים שנה בכנען לא כאדון הארץ, וישב עוד מאתים ועשר שנים במצרים כגר בארץ לא לו, שם ישתעבד ויתענה ורק אז יירש את הארץ וישב בה ישיבת קבע ולא יטשנה לעולם. שני דברים ילמד ישראל ויתנסה בהם במשך ארבע מאות השנים, תחילה יגור בארץ לא לו כעם זר. ולאחר ישיבה בה הוא ישתעבד גופנית ורוחנית לאדוני ארץ מצרים, שם ברוחה כל עוד יוסף היה חי. בין יתר הדברים שיתנסה בהם עם ישראל ולמד מזה שאין לעולל מה שעוללו לו, ואחד הדברים האלה הוא שלא יהיו בני ישראל אדונים לעבדים. היה וימצאו עבדים בארץ כנען לכשישב בה בטח, עליו לשחרר את העבדים. אנו לומדים מהפסוק המסכם שבא אחרי ארבעה לשונות הגאולה והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, שם נאמר: וידבר ה' אל-משה ואל-אהרן וְיְצַוֵּם אל-בני ישראל ואל -פרעה מלך מצרים להוציא את- בני-ישראל מארץ מצרים (ו/יג). חז"ל אומרים כי לא מובנת משמעות המלים: וְיְצַוֵּם אל בני ישראל?, אילו היה נאמר: וַֹיְצְוַּם על בני ישראל, היה הדבר מובן יותר. אלא מה, הפסוק בצורתו זו בא לרמוז שמשה צריך לומר לבני ישראל במצרים את מצות השם: שעליהם לצאת ממצרים ועליהם לשחרר את העבדים. כפי שזה מופיע המצרים לא רצו לשחרר את העבדים שלהם הם בני ישראל, זה קבל ביטוי בטרוניות שהוטחו כלפי משה כאמור קודם לכן. התלמוד הירושלמי מסביר את: וַיְצַוֵּם בכך, כי הכונה היא למצות שחרור עבדים, גאולתם של ישראל ממצרים לא הייתה אלא כדי שהם ינהגו כך לשחרר את העבדים כל שבע שנים. לכן מצאנו במדרש סיכום לדברים שזו לשונו: אין אדם ראוי להיות חפשי ומשוחרר משעבוד לאחרים, אלא אם הוא עצמו אינו משעבד אחרים. מן הראוי לומר לאלה המחרימים את מדינת ישראל והמתחסדים, הנאורים כביכול מבין אומות העולם ומבני עמנו ה"יורדים" המדברים גבוהה גבוהה ויוצא עתק מפיהם בדברי הבל ורעות רוח על מדינת ישראל ועמה הדמוקרטיה היחידה במזרח שכל אזרחיה שווים וחוקיה לא מפלים בין אזרח לאזרח ובין אדם לאדם. מוטב שיבדקו קודם כל את הארץ שבחרו להגר אליה ל"נוחיותם" האישית שברובם נמצא מעוז השנאה לעמנו והוא גם לחם חוקם, ונאמר להם "טלו קורה מבין עיניכם תחילה", ובדקו או "נאורות" העמים סביבנו ובררו אם גם שם חוקק חוק יסוד "כבוד האדם וחרותו" כמו בישראל.

לֹא בִּכְדִי תּוֹרָתֶנוּ נִתְנָה לָנוּ בַּמִּדְבַר
מָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים עַל הַמִּשְׁמַר
הִיא מְלַוָּה אֶת עַמֶּנוּ וְשׁוֹמֶרֶת עָלָיו
הִיא הַקּוֹדֶקְס הַמּוּסָרִי וְאֵין בִּלְעָדָיו
לָכֵן הָעַמִּים אִמְצוּ חוּקָיו
לָמָּה יָרִיעוּ בְּקוֹלוֹת בַחוּצוֹת וּבִכְתָּב
וּלְהַעֲמִיד פְּנֵי קְדוֹשִׁים נִקִיִּים מֵרְבַב
אֲנָשִׁים הָרוֹאִים עַצְמָם כִּבְנֵי אֵלִים
ושמים לַשַּוְא הַטְּהוֹרִים לִטְמֵאִים
וְאֶת מוּמַם מוּמֶנוּ שָׂמִים
בּוֹשׁוּ וְהִכַּלְמוּ מוֹצִיאֵי דִּבָּתֶנוּ רָעָה
שֶׁכְּבוֹדְכֶם לֹא יִחַד כְּבוֹדֶנוּ וְלוּ לְשָׁעָה
אָכֵן מוּסַר יִשְׂרָאֵל כּוֹחוֹ וְגָם צִדְקָתוֹ
לֹא בִכְדִּי עַמִּים רַבִּים אִמְצוּ תּוֹרָתו
וְעָם יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁמַרְתּוֹ