שִׁלַּח צָרֵינוּ לַמְצוֹלָה
בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח בְּרַם מַעֲלָלָיו זְכוֹר וְאַל תִּשְׁכַּח
בְּבוֹאֲךָ לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ חָשׁוֹב שֶׁמוֹת אוֹיִבְךָ אֵינֶנּוּ פֹּורֵעַ הַחוֹב
הָיָה וְאוֹיִבְךָ יַעֲמוֹד בְּמִרְיוֹ עָתִיד לֶאֱכוֹל מִזֶּרַע שֶׁזָּרַע פִּרְיוֹ
בָּזֶה פַּרעֹה הִתְנַסָּה וְזֶה יָדַע שֶׁלֶאלֹהֵי הָעִבְרִים עָתִיד לְהִכָּנַע
וְכֹחַ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָעַמִים נוֹדַע
אָז יָשִיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁיר לָה' כִּי עַמּוֹ מְעַבְדּוּת גּוֹאֵל
הַבְטַחֲתוֹ לְאַבְרָהָם מְקַיֵּם דַּן הַגּוֹי הַמְשַׁעֲבֵד וְחוֹבוֹ שִׁלֵּם
זֶה הוּא שִׁיר שֶׁבַח וּתְפִלָה לָה' עַל שֶשִקַּע צָרֵינוּ בַּמְצוֹלָה
כִי קָרַע אֱלֹהִים אֶת יַם סוּף וְהוֹלִיך בּוֹ עַמּוֹ בַּיַּבַּשָׁה חָשׂוּף
זאת פַרְעֹה שָׁכַח וְהָיָה דִּינוֹ חָרוּץ
וְאֱלהִים אֶת עַמּוֹ לִוָּה בַּמִּדְבַּר שָׁם
הֵאִיר דַּרְכּוֹ בַּחֲשֵכָה אֵי שָׁם בְּעַמּוּד אֵשׁ שֶׁאוֹרוֹ לֹא הוּעַם
וּמִפְּנֵי חֹם הַמִּדְבַּר שַׂם בַזְמָן לְרִבְבוֹת יִשְרָאֵל צֵל מְעַמּוּד עָנָן
וְאִילוּ הָָעם נָהָג לָרוֹב תָּדִּיר פַּעַם רָטַן וּפַעַם שִׁבֵּחַ וְהֶאֱדִיר
כִּי הָעָם אֵינֶנּוּ מִקְשָׁה אַחַת יַעַן כִּי עֵרֶבְרַב דָּבַק בּוֹ כְּסַפַּחַת
שֶׁעֲתִידִים לִנְפּוֹל כַּעֲלֵי שֶלֶּכֶת לְהִתְחַדְשׁוּת תִפְרַחַת

המכה על הים

למדנו לדעת שפרעה שִׁלַּח על כָּרְחוֹ את בני ישראל מארצו, באמרו למשה ואהרן: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כְּדַבֶּרְכֶם: (בא יב/לא) כפי שאמרתם לי. פרעה אֻלַּץ לְשַׁלֵחַ את בני ישראל מארצו אחרי המכה העשירית המכרעת - מכת בכורות. מכה זו הפילה חללים בכל בית במצרים ובני עמו תבעו ממנו לגרש את בני ישראל מארצם שנאמר: ותהי צעקה גדלה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת ....(בא יב/ל) וַתֶּחֱזַק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כֻּלָנוּ מתים (בא יב/לג). והנה בפרשת השבוע נאמר: וַיֻּגַּד למלך מצרים כי בָּרַח העם ...(יד/ה) כמובן שאמירה זו איננה עולה בקנה אחד עם האמירה: וַתֶּחֱזַק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. הרי פרעה ועמו שִׁלְּחוּ את בני ישראל והם ידעו זאת ועוד איך ידעו. אלא שהכתוב מלמד כי הם התחרטו על שַׁלְּחַם אותם, כי הרי הם היו עבדים ועבדים נחשבים כרכוש לאדונם, לכן שִׁלּוּחַם היה להם בבחינת הפסד ממון. אצל רש"י יש טעם אחר לדבר כי פרעה צרף עמם כמושגי ימינו "כַּתָּבֵי שטח" קרא להם איקטורין (פקידים הממהרים לכתוב) כי פרעה רצה לדעת אם אומנם הם יצאו ממצרים כדברי משה ואהרן כדי לעבוד אלוהיהם. ומוסיף רש"י להזכיר לנו את אשר נאמר: משך שלושה ימים שקבעו לילך ולשוב וְרָאוּ (הכונה למצרים) שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, בחמישי ובששי - רדפו אחריהם וליל שביעי - ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, (ויֵּהָפֵך (כלומר ההפך הוא הדבר) ממה שהיה (ממה שאמרו לו) שהרי אמר להם ((בא יב/לא) "קומו צאו מתוך עמי" ונהפך לבב עבדיו שהרי לשעבר היו אומרים לו (בא י/ז) "עד מתי יהיה זה לנו למוקש". ועכשיו נהפכו (המצרים) לרדֹף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום . ניתן לאמר גם מפני הפסד ממון למצרים הוא הותור על עבדים. ברם כאן אלוהים הראה לבני ישראל, כי גם כאשר מצד אחד סוגר עליהם המדבר ואין אפשרות חזרה כי המצרים נמצאים מאחור ומלפניהם ים סוף סוגר עליהם, גם במצב זה לא צריך לאמר נואש, כי התשועה תבוא כתמיד מאת האלוהים ובלבד שנאמין בו ובכוחו. בעשותו כן, אלוהים מכה את המצרים על הים, "המכה האחת עשרה" והקשה מכולם כי הוא טִבַּע במכה זו את פרעה ואת חילו בים סוף כפי שנאמר בשירת הים: תּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִּמְצוֹלֹת כמו אבן (טו/ה). מכאן אפשר לאמר כי ישראל נושע מיד מצרים ובכך אלוהים הראה את ידו הגדולה וייראו (פחדו) העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד/לא).

מרים הנביאה אחות משה

פרשה זו למעשה מהוה שיא בסיפור מרים אחות משה ואהרן, היא מרים הנביאה הראשונה בנביאות בעם ישראל. בהפטרה אנו קוראים גם על דבורה הנביאה. אנו יודעים כי עד כה הופיע משה כדמות מרכזית - נביא ראשון והוא גדול הנביאים שעתידים לקום בעם ישראל, והיה הוא "גבור" ראשי במהלכי שחרור ישראל מעבדות מצרים. החל מפרשת שמות ואילך, אלא שהוא לא פעל לבדו, אהרן אחיו הבוגר ממנו עמד לצדו כדוברו או דובר במקומו או יחד אתו וזאת במצות האלוהים בעת שהתיצבו בפני פרעה כפי שצוה אותם אלוהים לתבוע שחרור בני עמם מעבדות מצרים. יודעים אנו כי אהרן עתיד להיות הכהן הגדול הראשון של עם ישראל, אלא שבפרשות שמות, וארא, בא, ובשלח, היה אהרן משנה לאחיו הצעיר ממנו משה שנאמר: וְדִבֵּר הוא אל העם והיה הוא (אהרן) יהיה לפה ואתה תהיה לו לאלוהים (שמות ד/טז) זהינו תהיה בעבורו רב וְשַׂר. מרים נזכרת בסמוך לאחר שירת הים "אז ישיר משה ועד הלכו ביבשה בתוך הים" בכך שנאמר: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף וגו'... (טו/כ) הקב"ה נתן לה תואר "נביאה" רש"י שואל שאלה רטורית היכן התנבאה מרים? ועונה: התנבאה בטרם נולד משה בעודה אחות אהרן בלבד. כבר ניתן לה תואר נביאה בעודה אחות אהרן בהתנבאה שעתיד להולד משה. לאשה בתורה יש מעמד נכבד. הנה מרים וכל הנשים אחריה לקחו את תפים ויצאו במחולות כשמרים מעודדת אותם: "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" ולא מצאנו כי התורה "הִדִּירָה את הנשים". לא בכדי שבת זו נקראת שבת שירה.

צהלת היציאה לחרות התחלפה בדאגה

צהלת בני ישראל על היציאה לחרות ו"האופוריה" - כלומר הרגשת התרוממות הרוח, שאפפה את היוצאים משם, התחלפה בדאגה ואף יותר מזה, כי כעבור שלושה ימים בלכת בני ישראל במדבר החלו לחוש צמא ולא מצאו מים לשתיה במדבר סין וכשהגיעו למים היו המים מרים על זה נאמר: וילונו העם על משה לאמור: מה נשתה? (טז/כד) ומיד עברו מהתלונה ליאוש באמרם: מי יתן מוּתֵנוּ ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב (טז/ג). מכאן רואים אנו כי לא היה לבני ישראל כוח עמידה בתנאים קשים, כך הייתה בעברנו הרחוק וכך היא בימינו. לצערנו זאת תופעה רעה שחוזרת על עצמה. זה צריך להטריד את עמנו גם בתקותנו במדינת ישראל, כי מצד העם תובע מעשים כולל מלחמה באויב, ומצד שני איננו מוכן לוותר על שום נוחיות יומיומית. מהנאות החיים בימי שלום הן בכלכלה והן בהרגשת החופש והן בהנאות החיים הרגילות. זה גורם לערעור האמונה ביכולתנו לעמוד בפני אויב. ואויבי עם ישראל פושטים צורה ולובשים צורה, כולם מבקשים שנעלם מעל פני כדור-הארץ. זה מיד אחרקי היציאה ממצרים כשעמלק זינב בנחשלים שבעמינו, לא בכדי אמר אלוהים אמחה את זכר עמלק. האם אז נסה את האלוהים אם אומנם יְקַיֵּם את אשר הבטיח לישראל זה התחיל במדבר במקום שקרא לו משה בשם "מסה ומריבה" לזכר ריב בני ישראל ובנסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין. (יז/ז). מכאן יאמר: כאשר האמונה מתמעטת הסכנה מתרבה. נטיעת אמונה בלב עמנו יסוד חשוב באחיזתנו בארץ. עלינו לבטוח בעצמנו ולסמוך רק על הבטחת אלוהים שנאמר: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד/יד), ונחזור שוב על דברי חכמינו שאמרו אל תקרי תחרישון אלא תחרשון, כלומר עלינו לעשות את המוטל עלינו ואלוהים יבוא לעזרנו.

אֵין לְצַפּוֹת שֶמְּלַאכְתֶנוּ תֵעֲשָׂה עַל יְדֵי זַר
עָלֶינוּ לסְמוֹךְ עַל עצְמֶנוּ כִּי אֵין אָנוּ בַּנֶּכָר
זוכרים אֶת הַיְצִיאָה מִמִּצְרָיִם אֶל הַמִּדְבַר
כּי אָז נִצַּלְנוּ מֵהַמִּצְרִים כְּשֶׁהַיָם עָלֶינוּ סָגַר

נִטַּע תִּקְוָה בְּלֵב בְּנֵי יִשְָׂרֵאל בְּעֵת מְצוּקה
וּבְהֵחַלְצֵנוּ מִצָּרָה דַּי בְאִי נוֹחוּת וְיֵשׁ צַעֲקָה
וְהִנֶּה הָעָם אוֹכֵל חִנָּם וְקַם לְהָלִין עַל הַמָן
זֶה טִבְעוֹ שֶׁל עַמֶּנוּ שֶגָם בַטּוֹב לוֹ יִתְלוֹנַן

וְהִנֶה לְפֶתַע פּתְאוֹם יָקוּם לוֹ נְבִיא שֶׁקֶר
יְעַוֵּת הָאֱמֶת וְיִתְיַצֵּב כְּנָבִיא זַעַם מִתְנַכֵּר
נְבִיאֵי שֶׁקֶר הָיוּ ְוָגם לֹא חַסְכוּ דּבְרֵי בֶלַע
כְּבִימֵי מֹשֶׁה כְהַיּוֹם רִשְׁעותָם לָהֶם טֶַבע

עַל כֵּן נֹאמַר לְנוֹשְאֵי הַדֶּגֶל אַל תַטּוֹ אֹזֶן לַסּוגְדִּים לָעֶגֶל
מַלְאוּ חוֹבַתְכֶם וְעִקְרוּ רֶשַע וְגָם הַמַּסִּיתִים מְעוֹדְדֵי פֶּשַׁע
אֶלּהֶ שֶׁפִּיהֶם עוֹד הָגָה רִיק שבח רָשָׁע וְמַעֲלָלָיו הִצְדיק
נְבוֹאֲתָם רוּחֶנוּ לֹא שׁוֹבֶרֶת כִּי הִיא כְּרוּחַ רְפָאִים עוֹבֶרֶת
עַל כְּגוֹן זֶה נֶאֱמַר: הַכְלָבִים נוֹבְחִים וְהַשַּיָרָה עוֹבֶרֶת