צפיתי בסרט "העיתון". הסרט עוסק בכמה זוויות מעניינות של עולם התקשורת. הזווית האחת, שכבר דובר עליה רבות, היא חשיפת מסמכי הפנטגון בכל מה שקשור למלחמה בויטנאם, שהחלה בניו-יורק טיימס, ואיתגרה את העיתון המתחרה וושינגטון פוסט. לאחר מאבק משפטי על-רקע איום הנשיא דאז ניקסון להתנקם בעיתונים ולהאשים אותם בפגיעה בביטחון אמריקה, פרסמו שני העיתונים את כל המסמכים, שהגיעו מאותו מקור, למעשה. החשיפה הזו, הפכה להיות אחת מאבני היסוד כאשר מדברים, במיוחד היום על חופש העיתונות וחופש הדיבור.

במאמר מוסגר צריך להעיר כי הסיטואציה שעלתה בסרט, פרסום שחושף באמת סודות צבאיים, סביר שלא יכולה לקרות בישראל, בגלל מנגנון הצנזורה שכלי התקשורת קיבלו על עצמם, כדי לא לעבור על חוקי ביטחון שדה וחוקים אחרים חמורים יותר. אבל גם בישראל בהחלט יש מתח ומאבק יום יומי בין כלי התקשורת לבין המימסד, בעיקר מקבלי החלטות, על פרסומים, הדלפות וסקופים של כתבים בתחומים רגישים. מסמכים סודיים שחושפים מדינאים ומקבלי החלטות שמשקרים, לגיטימיים, לכאורה, והאחרים לא;

אולם לדעתי הסרט חושף זווית נוספת, והיא הצצה לרגע על מעט מהנעשה מאחורי הקלעים של הנעשה בעולם העיתונות. אומנם הסרט מדבר על שנות ה-70 אבל גם בעידן האינטרנט, הפייס, הווטסאפ והטוויטר, תהליכי הפקת העיתון המודפס או המדיה הדיגיטלית זהים. בסרט ניתן לראות כיצד מערכת חדשות עובדת, כוורת של אנשים מוכווני מטרה ומשימות, רובם אנשים ערכיים, שרגישים מאוד לכל מה שקורה בחברה ובמדינה שלהם, ובעיקר הם חדורי רצון לשרת את הקוראים שלהם. גם תהליכי הייצור והפקת העיתון עד לרגע שהוא מגיע לחנויות, מעניינים לכשעצמם וגם הם לא השתנו עד היום, למעט דגמים חדשים של מכונות הדפסה ומחשבי קדם דפוס.

איכות התוכן

תוך כדי הרדיפה אחר המסמכים, ראינו גם את הדילמות ומערכת היחסים המורכבת בין המו"ל, הבעלים של העיתון, העורך הראשי והכתבים. המו"לית של וושיגנטון פוסט, הבינה מצד אחד כי למרות מצבו הקשה של העיתון עליה להשקיע בו, ולכן הלכה לגייס כספים בבורסה. היא אמרהה לבעלי המניות ולבנקאים ולבעלי המניות כי השקעה בכתבים משפרת את איכות התוכן, ותוכן מביא הכנסות ורווחים. זה מסר שלא מעט מו"לים לא ממש מפנימים אותו. אבל למרות כל האזהרות שקיבלה מסוללת יועצים משפטיים, חמש דקות לפני הדד ליין, תחילת ההדפסה, היא החליטה לקחת סיכון ולאשר את פרסום המסמכים, גם לאחר שנציג התובע הכללי, איים לתבוע אותה, לאחר הפרסום הראשון. כל השאר היסטוריה.

האם זה קורה גם בישראל? למרבה הצער פחות מדי. מו"לים מתערבים יותר ויותר בתוכן של עיתונם, בגלל לחצים כלכליים פוליטיים ומסחריים שמופעלים עליהם. מצב התעסוקה בשוק התקשורת בארץ אינו מאפשר לעורכים עיתונאים להיאבק עד הסוף ובכל יום מתפרסמות כתבות וידיעות, חיוביות או שליליות, שהן למעשה פשרה בין הבוס לבין המערכת, תוך שמירה קווים אדומים במסגרת החוק.

ולכן מבחינה זו חשוב מאוד שהסרט העיתון מוקרן כעת בארץ וחשוב מאוד שיצפו בו כמה שיותר אנשים. אולי משם יקבלו תובנות שהתקשורת אינה מקשה אחת, שיתוף פעולה בין עיתונים לכאורה כדי שכל זה יגרום להם לשנות מעט את דעתם השלילית על התקשורת, דעה שנובעת בעיקר מהסתה מכוונת מצד גורמים אינטרסנטים בצד גופי סיקור שהתקשורת לא מחמיאה להם. מתוך הסרט ניתן להבין שתיאום עמדות בין עיתונים כמעט ולא אפשרי בגלל התחרות, והשיקולים לבחירת סיפורים וכותרות הם מקצועיים, שלוקחים בחשבון גם שיקולים נוספים שקשורים בחברה, במדינה, בגוף המסקר ובעיקר בבני האדם.

נכון. גם העיתונים והעיתונאים אינם חפים מטעויות, ובשנים האחרונות נעשו לא מעט טעויות ופורסמו לא מעט פרסומים בלתי אחראיים שלא נבדקו כהלכה. הם תוצאה של ירידה ברמת העוסקים במקצוע, בלחץ הבלתי פוסק של מולים להגדיל את הרייטינג שלהם, לעיתים על חשבון איכות ואמינות. אבל עם הכל אסור להכליל. מרבית העיתונאים עושים את עבודתם נאמנה, יום יום. הם משרתים את הציבור ומממשים את העקרון הבסיסי בדמוקרטיה: חובת הציבור לדעת, חובה שיכולה להציל חיים ולעזור ללא מעט אנשים. הם שליחי הקוראים שלא תמיד כותבים את מה שכולנו רוצים לשמוע או לקרוא. בקיצור לכו לראות.