אנחנו מרבים לדבר על נערה בת 16, עהד תמימי, הכלואה עד סוף ההליכים בבית כלא ישראלי. היום כלואים בבתי הכלא בישראל 313 קטינים פלשתינים, הממתינים למשפטם. מתוכם 180 קטינים עצורים עד סוף ההליכים, כשהצעירה ביניהם היא רטאן אבו-סל בת 13.
אני מברך את אוהבה של
הארץ הזו,
יהונתן גפן, שלא התקרנף לנוכח פרצי אגו לאומני משיחי הזוי, שלא סלח לאגרוף הקמוץ, שהניפה נערה פלשתינית בת 16 וסטרה לחייל ששהה בחצר ביתה, "בַּסְּטִירָה הַזּאת הָיוּ חֲמִשִּׁים שָׁנָה שֶׁל כִּבּוּשׁ וְהַשְׁפָּלוֹת", כך הגיב יונתן גפן.
רואן אבו-סל בת ה-13 הובאה אזוקה לישיבה בבית המשפט צבאי במחנה עופר. ילדה אזוקה בידיה וברגליה. כך ראתה אותה האם מייסון לראשונה מאז שנעצרה, כשבית המשפט פסק להחזיר את הילדה לכלאה והאם חזרה ללא בתה בת ה-13. זו הייתה שעה אחת מתוך חמישים שנות כבוש והשפלות.
עהד תמימי בת ה-16 ורואן אבו-סל בת ה-13 נאבקות נגד הכיבוש בכפות ידיהן. הן בבחינת דוד בן ישי החשוף הנלחם מול גוליית החמוש מכף רגל ועד ראש. ועל כך כותב יונתן גפן: "כְּמוֹֹ דָּוִד שֶׁסָּטַר לְגָלְיַת".
פשעים חייתיים שביצעו הנאצים במאה ה-20 אין להם אח ורע בהיסטוריה של החברה האנושית. חיה נאצית טבחה מיליון ילדים יהודים מתוך ששה מיליון יהודים ועשרות מיליונים בני עמים אחרים.
אין מקום להשוואה בין החיה הנאצית לכל אירוע אחר בהיסטוריה האנושית.
גזע מסוים
לא ניתן להימלט מהדיון, האם לא הבאנו לחיינו את רוחם של אותם ימים נוראים טרם פרצה מלחמת העולם השנייה. האם רוח לאומנית חשוכה של אותם ימים נוראים טרם מלחמת העולם השנייה אינה מתדפקת כבר על דלתותינו?
כשחבר הכנסת
מיקי זוהר אומר בגאווה רבה ל
עיתון הארץ:
"אין זכות להגדרה לאומית", ואין זכות זו הוא משייך לפלשתינים החיים פה ואף מדגיש באותו ראיון: "אבל יש להם חיסרון אחד בולט, שהם לא יהודים" - זה נאמר לכתובתם של הפלשתינים. זה מה שאמרו לנו היהודים באותם ימים אפלים - "שאין לנו זכות להגדרה לאומית, כי יש לנו חסרון, שאיננו בני גזע מסוים".
חבר הכנסת מיקי זוהר בראיון לעיתון הארץ מדבר אל הפלשתינים, כשם שדיברו אלינו בימים של טרם השואה. דבריו כאילו נוסחו על-ידי גרועי תרבות לאומנות חשוכה בגרמנייה. בפרץ אדנות הוא מדגיש
"מעצם ההגינות שלי" אני נותן לפלשתינים פרורי זכויות - זכויות תושב - "תושב מעצם ההגינות שלי" - הוא מחזיר אותנו למחצית הראשונה של המאה ה-20, כשהגרועים בתרבותם הלאומנית ניסחו פרקים ראשונים בפרץ הגזעני המטורף.
בדיון הזה נטל חלק יונתן גפן, אוהבה של הארץ הזו, מי שהעניק לנו פס קול של שירת האהבה לארץ ושירת הכאב על מחיר כבד מנשוא שאנחנו משלמים - "הַנָּסִיך הַקָּטָן מִפְּלוּגָה בּ' לֹֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׁה אוֹכֶלֶת פֶּרַח, כָּל שׁוֹשַנָּיו הָיו קוֹצִים כָּעֵת וְלִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא בַּקֶּרַח".
זה כאב המחיר היקר, שמשלמים שני העמים. יונתן גפן אוהב הארץ הזו, הוא שכתב למען החיים ולמען אהבת האדם גם את "הבלדה של חדווה ושמואליק" ואת "מקום לדאגה", המסתיים בקריאה: "אָסוּר לִקְטוּף אֶת הַפְּרָחִים בַּגַּן" - אסור לכתוב עלומים שנולדו לחיות בארץ הזו, אותה אנחנו אוהבים.
חזרה גנרלית
היום לעברו של יונתן גפן מטיחים האשמות, כפי שהטיחו לעבר אוהבה של הארץ הנוקד, הבוקר ובולס השקמים מתקוע ששחט פרות קדושות. היסטריה לאומנית, עליה ניצח אמציה, כהן בית-אל, שאגה לעבר עמוס: "חוֹזֶה לֵך בְּרַח לְךָ ..." (עמוס ח' 12), רק תעוף לנו מהעיניים. על הנביא ירמיהו שאג המון מוסת על-ידי השלטונות - "יוּמַת נָא הָאִישׁ הַזֶּה" (ירמיהו ל"ח 4) והוסיפו כתב אשמה של פגיעה בצבא, פגיעה במורל החיילים: "הוּא מְרַפֵּא (מַרְפֶּה) אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה" (שם, ד' 4). התנפלות שר הביטחון ובעקבותיו התקשורת על יונתן גפן זו למעשה חזרה גנרלית למחזה, שיחזיר אותנו להתנפלות פשחור בן אמר ואצולת התרבות בימי המלך צדקיהו על ירמיהו הנביא.
אגו לאומני משיחי אינו יכול להכיל אמת כואבת במלחמת המילים והידיים של "יַלְדָּה יָפָה שֶׁעָשְׁתָה מַעֲשֶׁה כְּשֶׁקָּצִין יִשְׁרָאֵלִי גֵּאֶה שׁוֹב פָּלַשׁ לְבֵיתָהּ". ביום בו יסופר סיפור המאבק של העם הפלשתיני למימוש זכויותיו הלאומיות יעמידו את עהד תמימי, אדומת השער בשורה אחת עם צעירים וצעירות שנאבקו במילותיהם ובידיהם לחופש.איתן קלינסקי
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
