צלמו המוכשר והוותיק של "ידיעות אחרונות", שאול גולן, פירסם בימים האחרונים שלושה צילומים של שלושה חקלאים מבקעת הירדן: מוסי כוכבי ממושב תומר בחממת העגבניות שלו, ליאורה חסון ופועליה במושב נעמה, ומגדל העופות מקס סגל ממושב מכורה. שלוש תמונות משובבות-לב, מקרינות אופטימיות, מציגות ארץ ישראל יפה ועובדת, מנותקת מקצב החיים הנהנתני והאנוכי של תל אביב, הרחוקה פחות מ-100 ק"מ מערבה.
שלוש התמונות, שפורסמו כל אחת ביום אחר, הדאיגו אותי. לא שלצלמנו יש השפעה כלשהי על המהלכים המדיניים, לא שהוא יודע מה מתבשל בחלונות הגבוהים של הקריה בירושלים או ליתר דיוק - מה מתכנן הראש, אריאל שרון, לשנה הקרובה, אחרי שנחל הצלחה פנטסטית, לשיטתו ולגחמתו, בעקירת שני חבלי התיישבות יהודית מפוארת, חבל עזה וצפון השומרון.
השפעה בוודאי אין לו לשאול גולן, אבל חושים עיתונאיים יש ויש. אולי בסתר לבו ונפשו העיתונאית הוא מבין שקרב והולך גם קיצו של חבל ארץ נוסף, זה שבו הסתובב באחרונה והירבה לצלם. הבנה זו היא שהניעה אותו כנראה לבקר באזור, לצלם ו...להנציח.
מבין חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אין ספק שבקעת הירדן, יותר מכל אזור אחר, היתה תמיד בקונסנסוס. ימין ושמאל הבינו כי הבקעה חיונית להגנת ישראל, למניעת החדרתו מעבר הירדן של נשק כבד ואפילו "קל" לתוככי ארץ ישראל המערבית. ימין ושמאל ידעו כי זהו אזור כמעט ריק מתושבים ערבים, מרחביו גדולים וההתיישבות בו היא החלוציות העברית במיטבה.
38 שנה הבינו זאת ימין ושמאל, אבל היום, לאחר מה שחוללה ממשלת ימין בתמיכת השמאל כולו, לאחר ש-8,000 יהודים פונו מבתיהם, וכל ישוביהם על בתי הכנסת שלהם נהרסו והיו לעיי חורבות, מי כבר מאמין לחוסנה של ישראל, לאמירות של מנהיגיה, בפרט אם הם מן הימין, ומי עוד בטוח כי בקעת הירדן שלנו תהיה לנצח נצחים? מי עוד מאמין להבטחות של שרון בעניין גושי ההתיישבות ש"ישארו לעדי עד בשליטת ישראל"? מי לא נתפס מיד לדאגה, כשהוא שומע אמירות כאלה מפי מנהיג שהודיע כי "דין נצרים כדין תל אביב"?
לפני כמה ימים עברתי בכביש הבקעה, לאחר זמן רב שלא נסעתי בו ולא פקדתי את האזור היפהפה. הדרמתי מכיוון בית שאן, והנה שני ק"מ לפני מחולה - הפתעה: על הכביש הוקם מבנה מגלומני, מעבר משוכלל ומודרני, שמזכיר לך מסוף יבשתי בינלאומי לכל דבר. מזכיר לך את המעברים לממלכת ירדן ואת מעבר קרני לרצועת עזה.
לא שמישהו עוצר בעדך. מכוניות מוסיפות לנוע דרומה וצפונה בלא להתעכב. המחסום איננו מורד והנסיעה עודנה חופשית לחלוטין. בינתיים נפש חיה אינה נראית במקום החדיש והמצוחצח הזה. ולרגע אתה שואל עצמך: כל זה - לשם מה? מדוע "זרקו" כאן מיליונים להקים את "הפיל הלבן" הזה, חסר התועלת, בלב המדבר?
בן-שיחי, איש יודע דבר, שהיה עימי ברכב, צחק ואמר באופן נחרץ: "המעבר הזה, שהוקם בשנה האחרונה, אחת משמעו - ישראל החליטה לוותר על בקעת הירדן!"
הוא ניתח את המצב והסביר: "המיקום, הצורה וכל מה שיש כאן, מיבנים, מעקפים, גדרות חשמליות וכו', אומרים דבר אחד: הכל כאן ערוך ומוכן למסירת הבקעה לידי הפלשתינים. כאן מדינת ישראל בונה את הגבול העתידי". הוא הצביע על גדר המערכת המשוכללת הצונחת אל כביש הבקעה ממערב ומישירה מכאן מזרחה עד לנהר הירדן.
"יטען משרד הביטחון מה שיטען, יגיד שהמעבר החדש נועד לסנן סחורות ואנשים, אבל כך זה היה מאז ומתמיד. יהיה מי שיגיד על יריקה בפרצוף, כי זה גשם, אבל לא במקרה הזה. טוב מראה עיניים. מה שאנו רואים, זו בפירוש הכנה לקראת הפיכת המקום למעבר בינלאומי. ישראל החליטה לוותר על בקעת הירדן ולפנות את ישוביה, בדיוק כמו בגוש קטיף".
"אבל הממשלה מפרסמת מודעות, קוראת בהן לבוא ולהתיישב בבקעת הירדן?", אני מקשה.
בן-שיחי אינו מתרגש: "הממשלה אומרת דבר אחד ועושה דבר אחר".
נוסע נוסף בחבורה שאל בדאגה: "האם אני יכול להגיד לבן שלי ביישוב גלגל לארוז? והרי בגלגל נטעו עתה 800-700 דונם תמרים, שיניבו פרי רק בעוד חמש שנים?"
"אכן, כדאי שתגיד לו להתחיל לארוז, כדאי שתכתוב לו בנוסח: ושבו בנים לגבולם, אל מעבר לגבול שהקימה כאן ממשלת ישראל. אגב, מה הבן שלך אומר כשאתה מביע בפניו את חששותיך לגבי עתיד המקום?"
"כל זמן שאני פה, אני נוטע, כך הוא משיב ל'נו, מה יהיה' שלי"...
מאז נעקרו גוש קטיף וצפון השומרון והיו לעיי חורבות ששבאב פלשתיני מפזז בינותם, אין התיישבות ואין מתיישב ביו"ש או ברמת הגולן, שדאגה איננה מקננת בלבו. העתיד אינו ברור. היום כבר אי אפשר להאמין לאף פוליטיקאי, לאף שר, לאף חבר-כנסת - יאמרו לך. אפילו "תוכנית אלון" המינימליסטית, שמשמרת את בקעת הירדן בכל מצב ובכל הסדר מדיני בריבונות ישראל, איננה עוד ערובה לעתיד ההתיישבות החלוצית-ציונית לאורך נהר הירדן. סימני השאלה התעבו בחודשים האחרונים. גם מתיישבי הבקעה, מלח הארץ ללא כל מליצה, אכולי ספקות קשים. הביטחון הוא מהם והלאה.
שאלו את מי שהיה יו"ר המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד לוי, והיום יועצו של שר הביטחון, שותפו הנאמן של שרון במעשה העקירה שכבר בוצע. שאלו אותו על המצב, ותקבלו מבט מכורכם, מבע עצוב, דאגה אמיתית. המלה תיעתק מפיו. הוא, יועץ שר הביטחון, יודע טוב יותר מכל אדם אחר, שהעתיד בבקעת הירדן אינו מובטח. הוא יודע שהוא יושב על זמן שאול בביתו שלו, במושב שלו, ארגמן, הנושא את שמם של שני לוחמים שנפלו באזור: אריק רגב וגדי מנלה, זכרם לברכה. מי כמו דוד לוי מארגמן, כמו גם דוד לוי מבית שאן, יודע היום כי 30 ויותר שנות בנייה, יצירה, חלוציות, פיתוח, אינם עוד ערובה לעתיד הבקעה.
"יודעי דבר" במשרד הביטחון אף יגידו היום, על-פי הרוח החדשה הנושבת במשרד ראש הממשלה, כי אין עוד חשיבות צבאית-ביטחונית לבקעה, שהרי אין היא חגורת ביטחון מול הטילים המתעופפים מאירן.
מבעד לחלון המכונית אני מביט אל השטח, שומע את ההסברים על המסוף ה"אימתני" מפי חברי לנסיעה, שכאמור, איש יודע דבר, ומקבל אישור מוחשי לפשר תחנת המעבר כאן, המזכירה לרגע תחנת חלל קפואה על הירח, ומה שעתיד לקרות באחד הימים שיבואו ולא בטווח הרחוק: סגירת השער ומעבר רק באמצעות דרכון בינלאומי.
בבית אני מביט בתמונות החקלאים הניבטות אלי מעמודי העיתון, כפי שצולמו על-ידי שאול גולן המוכשר, ולכאורה הכל כרגיל: מוסי עובד בחממת עגבניות שרי שלו בתומר, ליאורה תופסת פוזה עם החקלאים התאילנדים שלה בחממת הפרחים בנעמה, מקס מאכיל את האפרוחים בלול הענקי במכורה. עובדים וחיוך עגום שפוך על פניהם. עובדים ומודאגים. אין להם אשליות. אולי תקווה אחת מקננת בלב, שעם ישראל יתעורר ויתעשת לפתע ולא יאפשר חזרה על המחזות שהתרחשו בשלהי תשס"ה, אומנם במקומות אחרים, אבל בארץ ישראל.
איך אמר המתיישב מגלגל לאביו המודאג: "כל זמן שאני פה, אני בונה ונוטע"...
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
