יש לשים סוף להפקרות בה נוהגים הממשלה והבג"ץ בנושא החזרת נעדרנו, הפקרות שכמוה כבגידה. בגידה בחיילים שיצאו לקרב ולא שבו, בגידה במשפחותיהם, בגידה בכולנו.
אין צורך במילים הרבה. הדברים הם כל כך ברורים ומקוממים, עד כי דומה שאין צורך להסביר. ובכל זאת אבקש להוקיע בכל לשון של הוקעה את מעשה הבגידה הגדול. מעשה בו אשמים גם "הנאורים" מהבג"ץ וגם "המושלים" ו"מנהיגים" את המדינה הזו.
עסקינן בכאב האנושי הבלתי נתפש של משפחה מופלאה, משפחת גולדין, המנסה ללא הועיל לעורר את ההנהגה לעשות הכל על-מנת להשיב את גופת בנם הדר אלינו, אל קבר ישראל. וכך ממשיכים רוצחי החמאס להחזיק כבר כמעט ארבע שנים בלוחם נועז תוך שהם משטים בנו, מכאיבים לנו ועושים את המדינה כולה חוכא ואיטלולא.
כתבנו בעבר על שורת צעדים אותם ניתן לבצע, תארנו את מנופי הלחץ אותם ניתן להפעיל על הרוצחים, הארכנו בפירוט הטירוף הבא לידי ביטוי באספקת חשמל, סחורות, מלט וכסף לרוצחים. כאן והפעם אתעכב על עניין החזרת גופות מחבלים ערבים, על-ידי הממשלה, לקרובי הרוצחים.
בעקבות ניסיונות רצח ופיגוע מצליחים כוחותינו מעת לעת לחסל את המחבלים הערבים בזירת האירוע. או אז נוצר מצב בו אנו מחזיקים בידינו קלפי מיקוח יקרים מפז- גופות אותן אנו יכולים להחזיר לאויב בתמורה להחזרת גופות חללים ונעדרים שלנו.
פעם אחר פעם חוזר על עצמו מעשה הבגידה. בנקודת מפגש שתואמה מראש מתייצבים אמבולנסים של האויב הפוגשים אמבולנסים מצדנו ובטכס קצר אנו מעבירים גופות הרוצחים הערבים לידי האויב. בדרך כלל מעשה הנבלה נעשה כמחטף בלילה או לפני כניסת השבת, ככל הנראה על-מנת להצניע את החרפה - אלא שסירחונה עז וזה איננו מתפוגג ונעלם כפי שהיו רוצים האחראים למחדל.
ככה סתם, ללא תמורה, במין תהליך רשמי כזה, שכולו רמייה, בושה, הפקרה ובגידה. שהרי כלל גדול וידוע הוא ששבויים כמו גם גופות חללים מושבים באופן הדדי בין צדדים ניצים. לא רק שאנו מוסרים הגופות לידי האויב ללא כל תמורה, אלא שבדרך כלל הופכת ההלוויה למפגן הסתה וליבוי שנאה. מאות מכוניות והמון משולהב עם דגלי הרוצחים וקריאות קרב הם חלק קבוע בתסריט העגום הזה.
ומי האשמים?
בג"ץ ושופטיו הם אשם מרכזי שכן בפסיקות שערורייתיות, מנותקות מכל הקשר, המפקירות את חיילינו ונעדרנו ועל מזבח "הומניזם ומוסר" קלוקלים מדומים ומגונים מצווים על הממשלה להשיב את גופות הרוצחים. וכל זה מתרחש בעוד הורי הנעדרים שלנו עומדים מנגד חסרי אונים (ולבבות כולנו אתם). פעם אחר פעם חוזר על עצמו העוול הזה ובכך מוכיחים הבג"ץ ו"שופטיו" שוב (בפעם המי יודע כמה) את ניתוקם המוחלט מהעם היהודי במדינתו מדינת היהודים. כך, בפסיקות שגויות ואכזריות חורץ "בית המשפט הגבוה לצדק" את דין הנעדרים ומשפחותיהם לסבל בל יתואר.
הפושעת השנייה בסיפור הזה היא הממשלה כמובן.
אביגדור ליברמן (המוכיח שוב את הבלוף אותו מכר היטב לקהלו השבוי) הוא המורה פעם אחר פעם להשיב את גופות הרוצחים הערבים. עת נשמעת הביקורת, משתמש ליברמן בבג"ץ כעלה תאנה להסתיר את ערוותו אלא שזו נותרת חשופה לעין כל וגלויה משהייתה.
יש עניינים רבים בהם לבג"ץ לא צריך להיות פתחון פה כלל. יחליט מה שיחליט, יפסוק מה שיפסוק. בכלל אלה ענייני ביטחון ועניינים ערכיים מובהקים. בוודאי שלא צריכה להיות לו סמכות כלשהי עת מדובר במחויבות ההנהגה הנבחרת להשיב בנים לגבולם.
היה ראוי שראש הממשלה יעמיד את הבג"ץ במקומו ויחזירו מממדיו המפלצתיים לזה הראוי לו. כאשר מדובר בערכים בסיסיים המלווים אותנו משחר ההיסטוריה - לא להפקיר פצועים, לא להפקיר חיילים, לא להפקיר חללים ונעדרים. כי אז צריך לחסום את פי הבג"ץ הרע הזה ומי שחייב לבצע זאת הוא ראש הממשלה!!
או אז יתקיים הפסוק: "וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר".
ותסתיים ההפקרות והבגידה.
והפעם - עומד בצרכים מבצעיים, פיטורין, ניסו לחסלו, אמירה מקוממת ושקט מטעה 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
