א. כישלון חמור

תשעה חודשים וחצי אחרי ניצחונו במלחמת ששת הימים, ב-21 במארס 1968, ספג צה"ל כישלון חמור בקרב מול הצבא הירדני וארגוני המחבלים על העיירה כראמה שבעבר-הירדן המזרחי - הוא מבצע "תופת". 33 חיילים נהרגו, שלושה נעדרים עד היום, יותר מ-160 נפצעו, והעיקר - יעד המבצע לא הושג. צה"ל התקשה לנתק מגע, ואיתרע משהו, שלא היה בשום קרב לפני כן ואחריו. עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, שפיקד על המבצע, הודח במהלכו, ועל אלוף ישראל טל, מפקד גיסות השריון, הוטל לסיים את המבצע הכושל, ולהסיג את כוחותינו אל מערב הירדן.

חמישים שנה עברו מאז, והפצעים טרם הגלידו, אך גם הלקחים לא נלמדו. אירועי "תופת" טואטאו, ובצה"ל התעלמו מהם.

המבצע הענק נועד לפגוע ביוקרת פתח, ולשבש את התארגנות המחבלים בבקעת הירדן. חיים בר-לב, הרמטכ"ל, הבטיח לממשלה, שאישרה אותה, פעולה נקייה. למרות היסוסיה, אישרה הממשלה את הפעולה לאחר שאוטובוס, שהסיע תלמידים, עלה על מוקש בערבה.

הפעולה נחלקה לשניים - "תופת" הצפוני (שהיו בו כמה זירות) ו"אסותא" הדרומי. ב"תופת" השתתפו חטיבת השריון 7 בפיקודו של שמואל גורודיש; גדוד טנקים מחטיבת מילואי השריון 60; חטיבת הבקעה בפיקודו של רפאל איתן; וחטיבת הצנחנים 35 בפיקודו של דני מט בתגבור כוח מסיירת השריוניות "דוכיפת", גדוד מילואי צנחנים מחטיבה 55, כוח הנדסה וכוח טילאים נ"ט. ב"אסותא" השתתפה חטיבת השריון 401 בפיקודו של אורי בראון; גדוד צנחנים בפיקודו של יעקב חסדאי; וסיירת "שקד".

היעד העיקרי של "תופת" היה ללכוד את יאסר עראפת, אך הוא נמלט מכראמה בשלב מוקדם של המבצע. הכוחות, שלחמו בבקעת הירדן המזרחית (ע'ור), הסתבכו, ובשלב מוקדם הבין הפיקוד הישראלי, כי "תופת" לא השיג את מטרתו. הקרב הפך לניתוק מגע, שהסתבך קשות.
ב"אסותא" השתתפו, כאמור, גדוד טנקים 46 מחטיבה 401, גדוד צנחנים 202 מחטיבה 35 וכוח מסיירת "שקד". המבצע נועד לכבוש את משטרת א-צאפי מדרום לים המלח ולהורסה, ולהשתלט על כמה כפרים בגזרתה. כוחות "אסותא" הצליחו במשימותיהם, וביצעו אותן דופי וללא נפגעים כלל, אך כישלון "תופת" האפיל על הצלחת "אסותא", והעלימה.

ירדן וארגוני המחבלים ניצלו לתעמולתם את הישגיהם בהדיפת צה"ל מכראמה באב"דות כבדות. רושם הקרב בכראמה שיפר את יוקרת ארגוני המחבלים, והגביר את הגיוס אליהם. ישראל נוכחה שוב, כי לפעולות תגמול גדולות אין השפעה על היקף טרור נגדה. ובכל זאת, התעלמו בישראל מהכישלון המבצעי, ולא הפיקו ממנו לקחים.

ב. תנוחת הציפור

באחד מרגעי ההומור השחור שלי המצאתי את "תנוחת הציפור" - מי שמצפצף עף. ידיד הזכיר לי את התנוחה, והפנה אותי להדחת הרב צבי קוסטינר, ראש ישיבת ההסדר במצפה-רמון, מתפקידו במילואים כרב קורס רבנים צבאיים.

דווח, כי בתקופה האחרונה התבטא הרב קוסטינר כמה פעמים נגד השירות המשותף, ובין היתר אמר, כי "הניסיון לגייס את הבנות הוא חלק ממלחמת תרבות ומהניסיון להרס המשפחה". בהתבטאות נוספת אמר הרב, "צבא יהודי זה צבא בלי בנות".

גורמים בסביבת הרב זעמו על הדחתו: "לא ייתכן שרב יצטרך לחשוש להביע את עמדתו התורנית בגלל שאולי יחליטו להדיח אותו מתפקידו. ההרגשה שמתחזקת בתקופה האחרונה היא שיש ניסיון לסתום לרבנים את הפיות, גם בצה"ל, ולהטיל עליהם אימה כדי שיישרו קו עם האג'נדה הליברלית".

"בעקבות מעורבות פעילה של הרב צבי [קוסטינר] שליט"א במאבקים ציבוריים, הנוגעים לצה"ל, החליטו מפקדים בכירים בצה"ל, כי לא יוכל למסור שיעורים בקורסי פיקוד ובבה"ד 1, ובכלל זה לא יוכל לשמש בתפקיד רשמי בקורס רבנים צבאיים". כך כתב תא"ל הרב איל קרים, הרב הראשי לצה"ל.

זאת, כביכול, לא בגלל דברי הרב קוסטינר, ששלל לחלוטין גיוס נשים לצה"ל. הרב קרים הדגיש, כי הרב קוסטינר לא הודח משירות מילואים, אך ציין, שלא ישמש כרב הקורס לרבנים צבאיים. "החלטנו לאייש את התפקיד על-ידי שני רבנים בקבע, ולא על-ידי רב מילואים אחר, וזאת כדי לחסוך בימי מילואים לקראת התרגיל המתוכנן בהמשך השנה", הדגיש הרב הצבאי הראשי.

אני מכיר על בשרי את החלטות הצבא למנוע מאנשי מילואים, מבקריו, להשמיע את ביקורתם בצבא. עם זאת, צבא הוא ארגון הירארכי, שמתיישר לפי רצון מפקדו העליון, ואינו סובל ביקורת - למרות רצונו של הרמטכ"ל להראות פתיחות. כלומר, הרב דיבר, ומצאו את הסעיף המתאים (חיסכון) להעיפו; ולכאורה, זו אינה הדחה, אלא פרק נוסף בשיטות "העדינות" של צבאנו לכפות את דעותיו.

ובכל זאת, מהפרשה נודף ריח רע, ובעיקר, כשזוכרים, שכל רב שדיבר נגד גיוס נשים, או נגד היחידות המעורבות - הצבא הדיחו, או סתם את פיו. וזה לא נעשה כלפי שום איש מילואים אחר (פרקליטים, מרצים באוניברסיטה, עיתונאים וכיו"ב), המופיעים בפני חיילים. יתר על כן, הצבא מתעלם מפסיקה ברורה של רבנים מכל קצוות הקשת (האורתודוקסית), שאוסרים על בנות להתגייס. משום-מה צבאנו דווקא מתעקש על כך - כנראה, מתוך מגמתו האנטי-דתית, המתבטאת בהרבה תחומים, ובעיקר בימי גדי איזנקוט.

ג. חוק הגיוס

יש אגדה, שחוק יכול לחייל אנשים, שאינם רוצים להיות חיילים. ההפך הוא הנכון - אי-אפשר להכריח אדם להיות חייל נגד רצונו. כבר כעת גורר עליו צבאנו כמות אדירה של חיילים, שלא היו צריכים לגייסם, ומשקיע בהם הרבה משאבים - כוח-אדם וממון. אני מהמפקפקים בתועלת השקעה זו.

אם יגייסו את החרדים, בניגוד לרצונם - תגדל המעמסה על הצבא, ואיני בטוח שתועלת תצמח מהמאמץ.

ד. בזבוז

בישראל אובדים כל שנה כ-2.3 מיליוני טונות מזון (ששוויים כ-19.5 מיליארדי שקל), והם כשליש מהיקף ייצור המזון במדינה. כך קובע דוח, שהכינה חברת הייעוץ BDO עבור ארגון לקט ישראל, שמתמחה באיסוף מזון.

מתוך אלה 1.1 מיליוני טונות הנם מזון בר-הצלה (ושוויים שבעה מיליארדי שקל). הדוח מצביע על כדאיות גבוהה, כלכלית, חברתית וסביבתית, של הצלת המזון. בשנת הפעילות החולפת הצליח לקט ישראל לקדם יוזמות של הצלת עודפי מזון במגזר הציבורי, במגזר העסקי ובמגזר הפרטי. הארגון פועל לגיבוש תוכנית לאומית, שתביא לשינוי של ממש בדפוסי הצלת המזון בישראל.

הדוח מציין, כי היקף אובדן המזון במקטע במקטע קמעונאות והפצה הסתכם השנה ב-400 אלף טונות (בשווי 4.2 מיליארדי שקל). היקף אבדן המזון בר-ההצלה במקטע הזה כשלושה מיליארדי שקל - כמחצית מסך היקף המזון האבוד בר-ההצלה בישראל. הגורמים העיקריים לאבדן המזון במקטע הזה הנם תוקף קצר, פגמים אסתטיים במוצר, פגמים באריזה ומזון שניזוק.

מעבר לסטטיסטיקה ראוי לציין, כי מזון בר-הצלה כולל תוצרת חקלאית אכילה, שלא נקטפה; תוצרת חקלאית עם פגמים אסתטיים; תוצרת חקלאית, שלא נמכרה בשווקים הסיטונאיים; עודפים שלא נמכרו ברשתות השיווק ובחנויות; עודפי מזון מוכן בתעשיית ההסעדה (קייטרינג), במטבחים מוסדיים, ובמסעדות; מזון ארוז עם פגמים באריזה או פגמים צורניים; ומזון המתקרב למועד פקיעת תוקף ואינו צפוי להימכר. לעומת זאת, מזון שאינו בר-הצלה למאכל אדם הנם בעלי-חיים חולים, או פגרים; מזון נגוע במחלות; מזון שניזק מפגעי טבע (מעבר לפגמים אסתטיים); מזון שהתקלקל; עודפים בתהליך הכנת מזון (קליפות, גרעינים, עור, שומן); ומזון שהגיע לצלחת ולא נאכל.

ה. סין מתבססת באפריקה

כסף סיני מציף את אפריקה, ומממן מיזמים שונים בניית בנייני משרדים, הקמת נמלים, בניית תחנות-כוח, סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל ועוד - ממצרים ומאתיופיה לקניה ולג'יבוטי. האמריקנים מתריעים, כי למרות חיונותו של הכסף הסיני, מפתחות ההשקעות הללו תלות של המדינות האפריקניות בסין - סוג חדש של ניאו-קולוניאליזם, הפוגע בריבונותן.

גורם אחר במשוואה הנם הפועלים הסיניים, שעובדים במיזמי התשתית הסיניים באפריקה ולא פועלים מקומיים, מתריעים האמריקנים. יתר על כן, חברות סיניות, הפועלות באפריקה, אינן מחויבות לחקיקה הבינלאומית נגד שחיתות ונגד שוחד. כתוצאה מכך, המדינות האפריקניות יאבדו כל שליטה על הנעשה במיזמי התשתית, שנבנים בתחומיהן. יתר על כן, חלק ממדינות אפריקה כבר חייבות פי שניים מתוצרן השנתי, ועיקר חובן - לסין.

אחד המתריעים הקולניים ביותר בעניין היה רקס טילרסון, מי שהיה מזכיר המדינה האמריקני, כשביקר באפריקה. ארצות-הברית מנסה למצב את עצמה באפריקה כחלופה מועדפת לסינים, שמגדילים את השפעתם ביבשת, באמריקה הלטינית, באירופה ובמזרח התיכון. הסינים נכנסים לאפריקה כיוון שאין מגבלות על פעילותם. הם נכנסים ליבשת עם פנקס שיקים פתוח ונדיב, ולפעמים הנם המשקיעים היחידים במדינות המשוועות לסיוע. יתר על כן, ההשקעות הסיניות אינן מותנות, כמו ההשקעות האמריקניות, בדרישה לשפר את מצב זכויות האדם במדינות הנתמכות.

הסינים מכחישים שיש להם כוונות להשתלט על אפריקה. פעולותיהם אינן חשאיות, ומדגימות את מחויבותם לפיתוח כלכלי וחברתי של האזור.

ארצות-הברית מודאגת כיוון שהסינים מתרכזים בסיוע נדיב למדינות באזורי מפתח באפריקה - למשל, ג'יבוטי. הסינים מתכננים לבנות סדרת נמלים בין סין לבין המפרץ הפרסי וקרן אפריקה, בנוסף לאיים מלאכותיים, שהקימה בים סין הדרומי, כדי לבסס את ריבונותה בזירה. הבסיס הסיני בג'יבוטי מדאיג את האמריקנים, כיוון שהוא נמצא לא-הרחק מהבסיס האמריקני בגזרה. המימון הסיני למיזמים באפריקה, ביוון, בתאילנד, בטאג'יקיסטן, בסרי-לנקה ובאמריקה הלטינית מבסס את האחיזה הסינית באזורים הללו.

בינתיים מדוּוח, כי כמה מהכבישים, שסללו הסינים באפריקה, מתמוטטים עקב בנייה גרועה, העיתון 'לה-מונד' הצרפתי דיווח לפני כחודשיים, כי הסינים שתלו מערכות האזנה במטה איחוד אפריקה, שהקימו בשנת 2012.