אדם מגיש לוועדת האתיקה בלשכת עורכי הדין תלונת סרק, והתלונה נגנזת מחוסר ראיות. האם במצב זה עורך הדין יכול לקבל פיצוי בגין לשון הרע? התשובה עשויה להיות חיובית - אם עורך הדין יוכיח שמדובר היה בתלונה שהוגשה בחוסר תום לב. כך פסקה לאחרונה שופטת בית משפט השלום בטבריה, ברכה לכמן, פיצוי של 37,000 שקל לעו"ד שהוגשו נגדו שתי תלונות שווא בידי לקוחות לשעבר.
עריכת דין איננה ככל עיסוק אחר. מדובר במקצוע המקפל בחובו אחריות רבה. אחריותו של עורך הדין קבועה במפורש בכללי האתיקה של הלשכה, לפיהם "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". הכללים מאפשרים ללקוח להגיש לוועדת האתיקה תלונות ספציפיות נגד עורך דין בגין מקרים קונקרטיים.
אך מה יעשה עורך דין שהוגשה כנגדו תלונת סרק? האם עליו להסתפק בגניזת התלונה? האם, במקרים חמורים, הוא רשאי לעבור להתקפה, ולהגיש כנגד המתלונן תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע? התשובות לכל השאלות הללו נבחנות בהתאם לנסיבות, אך חשוב להבין עיקרון מרכזי. אדם שיגיש בחוסר תום לב תלונת שווא נגד עורך דין - עלול לשלם מחיר שיכול להגיע לכדי עשרות אלפי שקלים.
קיים מרחק רב בין תלונת סרק לפיצוי. העובדה שהתלונה לא התקבלה, ואפילו אם דחייתה וגניזתה היו ברורות לעורך הדין למן הרגע הראשון כשמש בצהריים, לא מעידה בהכרח על קיומה של עילה להגשת תביעה. חוק איסור לשון הרע דורש עמידה במספר שלבים המשלימים זה את זה. השלב הראשון, הוכחת הפרסום כ"לשון הרע", הוא לרוב החלק הקל. תלונה נגד אדם טומנת בחובה מעצם טבעה אלמנט של לשון הרע.
אולם השלבים הבאים מאתגרים יותר, שכן לפי חוק איסור לשון הרע, לא כל פרסום מצדיק פיצוי. ישנם פרסומים מותרים וישנן הגנות העומדות למפרסם (כמו הגנת אמת דיברתי או הגנת תום הלב). המכשול העיקרי שעומד בפני עורך הדין טמון בעובדה שמדובר בפרסום שהיה בפנייה לרשות מוסמכת.
סעיף 15(8) לחוק, שעוסק ב"הגנת תום הלב", מעניק הגנות לאדם שפונה לרשות המוסמכת לבדוק תלונות. בענייננו, ועדת האתיקה היא הרשות המוסמכת לדון בתלונות נגד עורכי דין, ועל כן פנייה אליה לכשעצמה לא מהווה פרסום אסור. ממש כשם שהגשת תלונה במשטרה איננה מצדיקה באופן אוטומטי הגשת תביעת פיצוי, גם אם התיק נסגר ולא הבשיל לכתב אישום.
מנגד, עצם העובדה שהתלונה הוגשה לרשות מוסמכת היא לא חזות הכל. הפרסום יהיה "כשר" רק אם הוא בוצע
בתום לב. בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, העוסק בנטל ההוכחה, נמנים שלושה תנאים שבהתקיים אחד מהם לפחות, הדבר מוביל לקיומה של חזקת "חוסר תום לב" ואלו הם: התלונה לא הייתה אמת והמתלונן לא האמין באמיתותה; התלונה לא הייתה אמת והמתלונן לא נקט באמצעים סבירים לפני הגשתה בכדי להיווכח אם היא אמת או לא; התלונה הוגשה מתוך כוונה לפגוע בנשוא התלונה. ואיך יודעים אם המתלונן תם לב? התשובה נעוצה בנסיבות כל מקרה לגופו.
במקרה בו אנו עוסקים, הגישו אב ובנו תלונה נגד עורך דין לוועדת האתיקה במחוז צפון של הלשכה. בתלונה אחת נטען שעורך הדין זייף חתימה על ייפוי כוח, ובשנייה - שהוא נטל כספי פיקדון שהופקדו בבית הדין לעבודה. שתי התלונות נגנזו בעילה של חוסר ראיות. עורך הדין טען בתביעתו, כי המתלוננים ידעו שהם מגישים תלונות סרק ללא ראיות, וכי הם פעלו בכדי להתחמק מתשלום שכר טירחה. המתלוננים, לעומת זאת, אמרו, כי התלונות היו תלונות אמת, ולכל הפחות הם האמינו באמיתותן בעת ההגשה.
בית המשפט קבע, כי הנתבעים, אשר הציגו גרסאות סותרות וחסרות, לא הצליחו להוכיח את טענותיהם. בית המשפט קיבל את התביעה ופסק לטובת עורך הדין פיצויים בסך 25,000 שקל בגין לשון הרע והוצאות בסך 12,000 שקל.
בוועדות האתיקה המחוזיות מתמודדים מדי שנה עם תלונות רבות המתבררות כתלונות שווא או טענות מופרכות. ראש לשכת עורכי הדין,
אפי נוה, התייחס לכך בשנת 2012 בעת שכיהן כיו"ר ועדת האתיקה במחוז תל אביב. לדבריו, באותה עת 85% מהתלונות היו תלונות סרק - לא אחת במטרה להימנע מתשלום שכר טירחה, להלך אימים על עורך הדין או במסגרת "חיסול חשבונות".
הגשת תלונת סרק לא פוגעת רק בעורך הדין הספציפי ואיננה רק מהלך העלול להוליד תביעה בגין לשון הרע. זוהי פעולה המסבה נזק לציבור הרחב. תלונות סרק, שסופן להידחות, מטילות עומס רב על ועדות האתיקה שנאלצות לכלות משאבים רבים של כוח אדם וזמן בבירורן המיותר. יש בהן כדי לפגוע במתלוננים תמי לב, שכן ריבוי תלונות סרק עלול להקשיח את ליבם של חברי הוועדה ולמנוע טיפול בתקלות אמיתיות הדורשות מענה.
