מדינת עזה כאינטרס ישראלי

אירועי הגבול עם עזה של ערב הפסח מחזירים אותנו אל הדיון הרחב יותר של גורלה ועתידה של רצועת עזה והיחסים בינה ובין מדינת ישראל. ואולי, בדיון הזה, הגיע הזמן לשנות את האופן שבו תופסים בישראל את הדברים הללו.

לפני כמאה שנה, תומס אדוארד לורנס, הידוע יותר בכינויו "לורנס איש-ערב" הזהיר את ממשלת בריטניה מפני הסכנה שבהתעלמות ממלחמות גרילה, ולא משנה עד כמה פרימיטיביות הן נראות, ומכך שהתעלמות מהן איננה מעלימה אותן אלא מאפשרת להן לגדול ולהפוך לאירועים גדולים והרי אסון. נראה כי ממשלת ישראל חושבת שלה זה לא יקרה ושהכל טוב, או כמו ששר הביטחון אומר: הכל דבש. נראה כי ממשלת ישראל מסרבת להבין שלא רק שעזה ותושביה לא הולכים לשום מקום, אלא שלמרות שהחמאס הוא זה שנוטל את המעט מהתושבים וקובר אותו באדמה, תמיד יהיה לתושבים קל יותר להאשים ולשנוא את ישראל ומסר כזה או אחר של מתאם הפעולות בשטחים, של שר הביטחון או של ראש הממשלה שקורא לתושבים להשליך את החמאס מעליהם הוא במקרה הטוב יעיל כמו זְרֽייָת חול ברוח ובמקרה הרע, עוד סיבה להמונים לשנוא את ישראל; ובכל מקרה - חסר תועלת ותוחלת.

ישראל, אפילו זאת של נתניהו וליברמן, טוענת כי היא רוצה בשיקום הרצועה, בהקטנת פוטנציאל האסון ההומניטרי הנובע מאבטלה המונית, מתשתיות הרוסות ומחוסר תקווה המשולבים עם גבולות סגורים וחוסר יכולת של התושבים לצאת - פיסית - מהרצועה.

יתרה מכך, ישראל היא אולי הגורם הנמרץ ביותר הפועל לאיסוף כספים בינלאומיים עבור שיקום הרצועה. אך באותה נשימה, ישראל דואגת לכך שכל כסף שנאסף ילך לרשות ברמאללה, זו של אבו-מאזן שהממשלה הנוכחית רואה בו גורם עוֺיֵין ובהחלט מי שאיננו רוצה, אולי גם לא יכול, להיות שותף למו"מ שלא לדבר על שלום. אלא שמוסכם על הכל - וישראל הרשמית דואגת להזכיר זאת לעולם הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב - שהרשות של אבו-מאזן לוקה בשחיתות נוראה ושכל כסף המגיע אליה הולך לפני הכל (ואולי גם אחרי הכל) למקורבים העסוקים בהתעשרות ולא למי ולמה שנזקק לכסף הזה. אם החמאס קובר את מה שהוא מקבל באדמה במנהרות או מפזר כסף על רכישת נשק וציוד לחימה, הרי שהרשות מעשירה בעיקר את כיסיהם של המקורבים לה. התוצאה - הגברת המצוקה בעזה. בנוסף, ישראל היא המתנגדת הראשית לכל פיוס בין החמאס והרשות, עד כדי כך שעבורה ניסיונותיו של אבו-מאזן לכונן פיוס שכזה הם סיבה מספקת לגינויו ולהתנערות נוספת של ישראל ממנו.

הישג אדיר

אילו, במקום זאת, הייתה ישראל קובעת כי הרצועה היא ישות מדינית בפני עצמה שאינה קשורה לרשות, הרי שאפשר היה לוודא כי כל הכסף שמקורו במדינות התורמות והמיועד לשיקומה של עזה יגיע ישירות לעזה ויופנה לאן שהוא אמור להיות מופנה ולא יֽוָותֵר בכיסיהם של מקורבי הרשות של אבו-מאזן. במקרה כזה ניתן היה לייצר מנגנון המבטיח פיקוח אמיתי על השימוש בכסף ועל היעדים שאליהם הוא מופנה ועל-ידי כך לגרום לכך שמצוקה של תושבי הרצועה תקטן באופן כזה שהם יוכלו להרגיש זאת.

בנוסף, החמאס אומנם יּֽוָותֵּר בשלטון אבל לפחות שינוי אחד יחוּל: הוא יהפוך לגוף שלטוני של מדינה; לגוף מדינתי. וזה כשלעצמו הוא הישג אדיר שכן גוף מדינתי לעולם מתנהג אחרת מגוף שאינו מדינתי והעסוק בהוכחת קיומו על-ידי זריית פחד וטרור. נכון לעכשיו החמאס הוא בדיוק כזה: גוף בלתי מדינתי. אם העולם, המדינות התורמות וישראל יתחילו להתייחס אליו כאל גוף מדינתי, מעין מדינה בדרך, הרי שגם אם לא ירצה בכך, הוא ייאלץ ליפול בשבי ההתנהגות המדינתית והסטנדרטים הבינלאומיים. יתרה מכך, אפשר יהיה לפקח באופן ישיר על והדוק על הכספים שהמדינות התורמות מזרימות לעזה ומה שאפילו טוב וחשוב יותר: החמאס שוב לא יוכל לקבל כספים נסתרים, לפחות לא באותה מידה ממדינות תומכות טרור כמו אירן וטורקיה.

ומעבר לכך, כל הטנגו חסר התוחלת וּמְלֵא הנזקים שמתקיים באופן מגומגם בין הרשות של אבו-מאזן לבין החמאס שמשום מה קוראים לו "פיוס" שוב יפסיק להסיט את שימת הלב מהבעיה המרכזית של עזה - הבעיה ההומניטרית, וניתן יהיה להתחיל ולפתור אותה. ולבסוף, וזה אולי הדבר החשוב ביותר, ההפרדה בין הרצועה לגדה תושלם ושוב לא ידובר עוד בצורך לחבר בין שתי הטריטוריות - חיבור שאפשרי רק אם הוא עובר בתוך ישראל. עתה, כאשר עזה תהפוך להיות מדינה עצמאית (או עצמאית-למחצה), אפשר יהיה גם להסדיר מעבר ממנה אל העולם, דרך הים והאוויר, בדיוק כפי שהחיבור של ישראל לעולם מתקיים. המעבר היבשתי של עזה אל העולם, באותה מידה שיש בו צורך, יהיה דרך מצרים.

אין פתרון אחר לעזה. והאמת צריכה להיאמר: במעמקי ליבם, גם הגורמים הקיצוניים ביותר בתוך מדינת ישראל יודעים זאת. יתרה מזאת, בחינה מדוקדקת של רצונם של רבים להתעקש על חיבור בין הגדה והרצועה מלמדת שמקורה של ההתעקשות הזאת הוא או בבורות, או בחוסר הבנה מוחלט של המציאות או ברצון להכשיל את ישראל.

אשר-על-כן, הגיע הזמן שמדינת ישראל תוביל מאמץ בינלאומי להפריד באופן סופי ומוחלט את עזה מהגדה ולהפוך את רצועת עזה, גם אם בהנהגת חמאס, ליישות מדינתית שניתן להשית עליה את החוק הבינלאומי ויותר מכך: אחריות מדינתית.