צחק רעי וידידי,
פשוטם של הדברים קרובים תמיד לאמת הפשוטה. כינונה של מדינת ישראל בארץ ישראל שינתה את הבסיס הקיומי של האומה כאן ובכל פזורותיה. עולם בלי ישראל אינו עולם שבכלל ידע להעלות על הדעת מה הוא עולם עם ישראל, לא רק בעבורנו בני העם היהודי לדורותיו, בעבור כל אדם באשר הוא אדם לדורותיו. אני מן המעטים ההולכים ותמים שראה וחווה את
העולם הזה שלא הייתה בו מדינה וחווה את הרגע שהולך והופך בתודעתי לאבן דרך שגיאה ביום השישי בד' באייר בעומדי בין תושבי בני ברק של אז, שעמדו יחדיו צפופים חרדים כחילונים גמורים והאזינו להעברת טקס העצמאות מן המוזאון בתל אביב לכיכרה של העיר ברמי קול.
כל בני ברק קפאה על עומדה. בסוף מילות ברכת 'שהחיינו' מפיו של הרב יהודה לייב פישמן מימון נוחו עדן בהברה אשכנזית מתנגנת עלה איש מבכירי ישיבת פונייביץ' והודיע ברבים קול גדול כי על דעת הרבנים מחויב כל איש לחזור לביתו ולחפור שוחות בשבת גופא משום פיקוח נפש כי המלחמה יוצאת לדרך בשבת המלכה ובחרת בחיים. שירת התקווה של כל קהל בני ברק, האנשים והנשים, העבדקנים והגלוחים, הנערים והזקנים מילאה את העיר ומגבעות נשמעה בשורה בעולם.
שבעים שנה אחרי, זה שבעים שנה של חיים בלשון שלא הייתה קיימת בעולמנו עד אז, זה שבעים שנה של דקדוק אחר, לא מתחדש, מהפכני, שעדיין איננו יודעים לרשום כל חוקיו וכל הטיותיו וכל מילות היחס שלו. שבעים שנה זה סיפור מדהים של התמודדות עם מצוות האחריות לגורלו של עם שפתאום נרתמנו לו בלי שהיינו מוכנים כדבעי, בלי שבכל המורשות העשירות - המורשת הזאת של אחריות לגורל עם בחומר וברוח, בשלום ובמלחמה, במדע ובתורה, בבניין ובחריש, בעלייה ובקליטה, בשיר ובאומר, לא ניתנו לנו במורשה.
שבעים שנה אנו לומדים בתוך כדי הילוכינו, עולים, כושלים, קמים, פורצים שוב דרך, יורדים ממנה בחופזנו, שבים ומנתבים בתקווה, טועים בחרדה, אבל שבעים שנה הן שבעים שנה של אותה הולדת ארוכה של עם שיש לו מדינה והוא שוב לא יכול להיות העם שהוא היה כשלא הייתה מדינה.
את ההולדת הזאת אני חוגג. אני חוגג בלי עכבה גם כשאני רואה בעצבת כי שמטנו קצת מאבני האחריות לגורלנו שאנו נושאים על כתפינו, ובוודאי בשמחת אמת כשאני רואה כי אנו מתכופפים, מרימים את מה שנפל ארצה, מכתפים וממשיכים ללכת. אני חוגג בלי עכבה גם כשאני רואה סביבי כמה וכמה מאחיי ואחיותיי שאינם יודעים מה אירע לנו בשבעים השנה והם חיים את שבעים האחוזים של המאה כאילו הם מאה האחוזים של עת שקמה למדינה. סוף דבר, דברי נימים ישיגו אותם.
אני חוגג בלי עכבה גם בשעה שיש מי שאומר כי איני יודע לחגוג נכון, ומילות שיריי הן לא כמילות השיר שכתבו לי, ושמוטב כי - או אשיר כשיר הזה או לא אשיר שום שיר שאינו השיר הזה, או אז אני שר את שירי וחוגג אותו כי אני יודע כי בשבעים השנה האלה נולדו מיליוני שירים של כל איש וכל אישה שחידשו משהו עמוק ביותר בחייהם וכשמשהו עמוק מתחדש ומתגלה בחייו של אדם הוא מתפרסם בתוכו כשיר.
שמחת שבעים עליך ידידי היקר, שמחה שיש עמה כמו בכל שמחת אמת חשבון נפש, איך לא, ודו שיח שאסור לו ליתום עם תוגה שאינה דנה עצמה לסגת ביום שמחה אלא, מעשה פלא נורא, התוגה עצמה, משתפת עצמה בשמחה, והשמחה, משגיחה בה ביראת כבוד ונוטלת ממנה רשות לשמוח בלי עכבה. שלך יצחק מאיר.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
