חלפו 10 שנים מרצח יצחק רבין. מי שהיו עדים לרצח הזה ולימים שאחריו, לא יצליחו כנראה להשתיק במוחם את שתיקת הרחובות, שלא נשמעת כמוה במקומותינו, אפילו ביום הכיפורים. שתיקה זועקת. אם יש משהו שזכור לי, יותר מכל דבר אחר, זו הדממה. תל אביב, עיר רוטטת שמשמיעה נהמה קבועה ובלתי פוסקת, הפסיקה לנשום. המכוניות לא צפצפו, האנשים חלפו במהירות ברחובות בלי לדבר, הסדר נשמר, לא נשמעו ויכוחי סרק קולניים על חניה, צעירים לא השמיעו מוזיקה מחרישת אוזניים ממרפסות ורכבים, כולם נסעו לאט. שקט. כמו אחרי פיצוץ גדול, שאחריו באה הדממה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, דיווחו אז במשטרה על ירידה חדה בעבירות רכוש וגוף. עיר בהלם, מדינה בהלם. אחרי ההלם, באה ההדחקה, ואחריה הפוסט טראומה. עברו 10 שנים ואנחנו מדברים מהר יותר ובקול רם יותר, זזים בתנועה תזזיתית מצד לצד, הופכים ומייצרים מהפיכות, אלימים יותר, קשובים פחות, עושים הרבה רעש.
השיח בחברה הישראלית, הפוסט טראומטית, הקצין. מה שרבין הגדיר בזמנו כאלימות חברתית קשה, נחשב היום למחאה לגיטימית. רצח רבין היווה תקדים מסוכן, כי היום, כולם יודעים שראש הממשלה עלול להירצח על דעותיו ומעשיו. זה לא יפתיע אף אחד. כולם יצקצקו בשפתיים, יזילו דמעה משוחזרת ויעלו מדרגה באטימות הרגשית, המתבקשת מאלו שחווים טראומה כשהם עדיין בתוך הפוסט טראומה שגרמה קודמתה.
אטימות היא המשאב העיקרי, הסמוי מן העין, ממנו צומחת אלימות. בדרגה השנייה, הגלויה לעינינו, יש לאלימות יש יותר ממקור אחד. גם העוני, שמביא עימו רעב פיזי ותסכול עמוק, הוא משאב נפלא לאלימות. ועוד לא הכנסנו לתוך כור ההיתוך הזה את המעמדיות המוקצנת והחדשה בחברה הישראלית, את תחושת האבדן של אמצעי קיום בסיסיים ושל מעמד, המבעבעת בקרב מעמד הביניים שנושל מנכסיו ומפוטנציאל ההשתכרות בכבוד שלו, לא דיברנו על דיכוי מיעוטים מוגבר, על אפליית החלשים, על אפליה עדתית, על אפליית נשים משודרגת, שפרחה לה ברוח המשב הניאו-ליבראלי (ביבי, שטרית, שינוי) ששטף אותנו בצינתו בשנים האחרונות. עוד לא דיברנו על אטימות ואדישות למקורות הרשע הלאומניים שהביאו לרצח רבין, ובהעדר טיפול יסודי – בעבעו בארס הרסני בימי ההינתקות ולפניה, דרך חרכי החברה הדתית-לאומית התומכת בהם בשתיקתה-שתיקתנו.
ואם בביטויי האטימות והאלימות עסקינן - אל לנו לשכוח את האלימות בדרכים, האלימות במועדונים, אלימות קבוצות גברים גרושים נגד נשים בכלל ופמיניסטיות בפרט, אלימות חיילים נגד חלשים מהם, אלימות פאסיבית של התקשורת בהדגש צהוב וסנסציוני, מגמתי נטול אחריות חברתית של אירועים חברתיים, פוליטיים וכלכליים שונים, אלימות בבתי הספר, אלימות מינית, פיזית ומילולית נגד נשים ונערות, אלימות מערכתית ומוסדית נגד הפרט, ועוד.
אלימות מתוך אטימות, שהיא אם-אימות הטומאה.
סביב אירועי הזיכרון במלאת עשור לרצח רבין ועשור לאחד מציוני האלימות הקשים בחיינו כמדינה, נשמעות הרבה סיסמאות המעלות על נס את קדושתו של רבין ואת הצווים שהשאיר לנו במותו. סיסמאות, ותו-לא. רבין היה איש חי, תוסס, יצרי, בעל דעות ועמדות שנחשבו בחברה הישראלית כשנויות במחלוקת. הוא לא השאיר לנו במותו צו של דיאלוג בכל מחיר, אלא צו אחר, שלא קוים: אכיפת הערך הדמוקרטי, בשמה של הדמוקרטיה ועל-מנת לשמרה, והתייחסות מחמירה למי שאינם מכבדים אותו. רבין לא היה פציפיסט ו'שליח דו קיום' במתכונת שהתוו אחריו ממשיכיו המדחיקים והפוסט טראומטיים. הוא היה אסטרטג, פרגמטיסט ואיש ביצוע נחוש ועקבי, שידע לבחון את המציאות במונחים של 'כאן ועכשיו' ולפרק אותה מכל מה שאינו רלוונטי לצרכי הרגע, ושאינו מוביל אל המטרה שקבע לעצמו. רבין לא היה "שמאלן", כמו שקודם לכן, כשהאמין בהרחבה טריטוריאלית, לא היה איש ימין. הוא היה אדם ערני, אחראי וחכם, שהבין את מסריו של הרגע ואת צרכי השעה. אנחנו, שהאמת אינה נר לרגלינו, מתייגים אותו בשמה של הלא-אמת ועל-מנת שלא נצטרך לתת את הדין על חלקינו במרקם החיים כאן.
התיוג הזה הוא הדרך הטובה ביותר לשימורו של הכאוס. ככה, נוכל להיאחז בהדחקה ואחריה בפוסט טראומה כתירוץ נפלא לאטימות, נוכל להשתמש באלימות הנובעת מהאטימות שלנו עצמינו כדי לצקצק בשפתיים ולתייג מייד את האחר/ת – הימני/ת, השמאלני/ת, החילוני/ת, הדתי/ה, הפמיניסטית, השובניסט – כאם ואב כל חטאת. התיוג משמש אותנו כמו במשחק: החבילה עוברת מיד ליד, ומי שלא תופס אותה, יוצא מהמשחק מיד.
ועל-מנת שלא נאפשר לעצמנו חלילה להישיר עיניים למורשתו האמיתית של רבין, תהיה אשר תהיה, "לתאם עמדות" ולמצוא בחזרה את הדרך אל עצמנו – פוצל יום הזיכרון לרצח רבין ליומיים, אחד בתאריך העברי, המופרך, שרק חלק מהציבור שעושה בו שימוש, והשני ביום הרצחו על-פי הלוח הלועזי, ב- 4 לנובמבר. ככה, גם מוציאים ממנו את הייחוד ואת העוצמה, הופכים אותו לטרחני וטריוויאלי, מעמעמים את הסמל ואת מה שהוא מסמל כאחת.
כל המעשים הללו נעשים לכאורה בשמו של רבין עצמו, תחת הכותרת "ממשיכים בדרכו". שכחנו, כנראה, שמה שהבדיל אותו מכולנו היתה האחריות האישית העמוקה שלו להווה ולעתיד של מדינת ישראל. זוהי דרכו, שאנחנו לא ממשיכים.
רבין נרצח ביום 4.11.95. אחרי מותו היתה דממה עמוקה ואחריה ריבוי קולות מקבילים, שאינם באים לכדי דיאלוג אחד עם השני. הציבור הישראלי שומר בציפורניו על זכותו להיות אטום ומפולג.
עד שלא יכונס מועד הזיכרון לרצח רבין לתאריך אחד ויחידי, ה- 4 בנובמבר, על-פי הלוח לפיו חי האיש את חייו - נמשיך כנראה לבגוד בנוחות ובאין מפריע בזכרו ובמורשתו, לתת לאטימות שלנו, שהרגה אותו, את המושכות על חיינו ועתידנו כאן בארץ הזו.
