נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל

כְּנַעַן נַחֲלַה לְיִשְׂרָאֵל הוֹרִישָׁהּ הָאֵל

בְּמַעֲמָד הַר סִינַי צִוָּה הָאָרֶץ תִּגָּאֵל

אָמַר אָנֹכִי ה' הָאֱלֹהִים בְּרָאתִיהָ

נְטַלְתִּיהָ מִכְּנַעַן וּלְיִשְרָאֵל נְתַתִּיהָ

וְאֵין קִנְיָן לְזֻלָּתִי עֲלֶיהָ

ולָמָה עַמִּים יִרְגָּזוּן מִתַּחַת לָרָקִיעַ

וְלֹא יֶחֱדָלוּ לְהִלּוֹן לִרְטוֹן וּלְהַתְרִיעַ

הֵם מַאֲמִינִים בּוֹ וְכוֹפְרִים בְּמָרוּתוֹ

אָבָל נִשְבָּעִים לֵאמוֹר אֵין אֵל זֻלָּתוֹ

שֶׁעָשָׂה בְּקִנְיָנוֹ כִּרְצוֹנוֹ

וְיֵש הַטּוֹעֲנִים כִּי אָנוּ כּוֹבְשֵׁי עַמִּים

וְנוֹהֲגִים בְּאֶרֶץ כְנַעַן מִנְהַג לִסְטִים

וְהַמִּדְבַּר שֶׁקִּבְלוּ נַחֲלָתָם צָר מֵהָכִילָם

וּבְכֹחַ הָחֶרֶב שָׂמוּ הַר-הַבָּיִת הֵיכָלָם

אַךְ פְנֵיהֶם לְמַכֶּה מַעֲבָדָם

הֵם כּוֹפְרִים בְּמִקְרָאָם סֶפֶר מְחַמָּדָם

שֶׁשָּׂמוּ אוֹתוֹ יִסּוֹד לְדָתָם וְלֶאֱמוּנָתָם

וְּכַפְרוּ בַּכָּתוּב וְהִתְכַּחֲשׁוּ לִרְצוֹן הָאֵל

שֶׁמִּקְרָאָם הוּא עֵדוּת לִזְכוּת יִשְׂרָאֵל

שֶׁבִכְנַַעַן יִשְׂרָאֵל יִגָּאֵל


מה ענין שמטה אצל הר סיני

רש"י שאל: מה עניין שמטה אצל הר סיני. והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא שבמדבר שהוא שטח צחיח והפקר ובו נעים ונדים, לא ניתן לקים את המצווה המובאת בפרשה מפי משה שקבלה בהר סיני. לא ניתן לעבד את המדבר הצחיח ולא ניתן לזרוע את אדמתו בו לא צומחת תבואה. ואין אסיף ואין קטיף ואין כרם לזמור. אין כל משמעות לשביעית במדבר לפיכך אומר הכתוב: כי תָּבֹאוּ אל הארץ אשר אני נתן לכם... (כה/ב) שם תזרעו שדות תטעו כרמים, שם תקצרו ותאספו תבואה שם תקימו את הַשְׁמִטָּה בשביעית שם בארץ כנען היא הארץ היעודה, שבת שבתון תתנו לארץ. הארץ אשר עליה ילחם ישראל לעשות אותה מורשת לו ולדורות הבאים. לכן מי שאיננו יושב קבע בארץ היעודה, איננו מקים את מצוות התורה, ישיבתו בנכר דומה למי שלא יצא ממצרים, והוא משועבד הפעם לכסף ושבוי לתאוותיו במקום מושבו, גם אם הוא גדול בתורה ועשיר בדעת ובחכמה, הוא זר למקום בו יושב ובבלי דעת ימצא עצמו לא רצוי, ויהיה מאוים ושנוא וחי בחסדי הגויים. על-אף הפירוש שניתן לדברי רש"י: מה עניין שמיטה אצל הר סיני, רוצה הכתוב להזכיר לישראל את דבר אלוהים שאמרם בהר סיני "כי תבאו אל הארץ" ותחדלו מנדוד מארץ אחת לארץ אחרת, תוכלו לקים את דבר השם שבפרשה: השמיטה והמצוות האחרות הקשורות לארץ ובראשן מִצְוַת ישוב הארץ ולהפרות אדמתה. ובשביעית לתת לה מנוחה כמו המנוחה שניתנת לאדם ביום השביעי ובו שובת ונופש. החזרה על כל מצוה שנתנה בסיני, נעשית על-פי אחת הַמִּדּוֹת שבהן התורה נדרשת האומרת: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא", אף כאן שְׁמִטָּה באה ללמד על כל המצוות האחרות שניתנו בסיני.

ארץ ישראל ְפִקָּדוֹן בידי ישראל

על הפיקדון צריך לשמור טוב יותר מעל נכס שבבעלותנו, כי הרי בבוא העת ידרש המחזיק בַּפִקָּדוֹן להחזירו במצב בו קבל אותו, לכן נאמר בפרשה כי אדמת ארץ ישראל שהקב"ה נתן לישראל נתנה היא לתקופות מוגבלות של ארבעים ותשע שנים המתחדשות כך שבשנת החמישים הקרקע חוזרת לבעליה, אלא אם כן המחזיק בה מלא אחר אשר נצטוה לעשות, דהיינו שש שנים זרע את האדמה וקבל פריה ובשנה השביעית נתן לה מנוחה, כשם שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת וינפש, כך גם האדם ששה ימים יעבוד וביום השביעי ישבות וינפש ולא יעשה בו כל מלאכה. כיוון שאנחנו נמצאים בתקופת סְפִירַת הָעֹמֶר וסופרים את הימים שממחרות יום ראשון של פסח עד ל"שבועות" דהיינו משך שבעה שבועות - ארבעים ותשעה ימים כאשר ביום החמישים חג לה' - הוא השבועות שבו נתנה תורה לישראל. לכן המתרשל בשמירת הפקדון מאבד זכותו להחזיק בו. כך גם לגבי ארץ ישראל שהופקדה בידי ישראל כפיקדון, א]שר שנאבד אותה אם לא נשמור עליה ובין היתר מנוע כניסת פולשים אליה ואלה החושקים, כי הרי היא ניתנה על-ידי הקב"ה לישראל נחלה. השמירה על הארץ המופקדת בידי ישראל לא תעשה "בשלט רחוק", רק בישיבה בה תשמר לישראל לדורי דורות, מיובל ליובל,כי מצות ישוב הארץ מצוה גדולה בתורה. היושב בנכר איננו מצוות התורה. יאמר לאלה המסתייגים מחידוש קוממיות ישראל בה' באייר תש"ח, כי לטענתם זה "מקרב הקץ" (כלומר דוחה אותו) נאמר להם כי המשיח יגיע רק כאשר ישראל יושבים בארץ כישות לאומית. אלה עוזרים שלא מדעת לחולקים על זכות ישראל על ארצו ובניגוד למדרש של רבי יצחק אחד מחכמי ישראל חז"ל שֶׁפֵּרֵשׁ את בראשית באמרו: "לא היה צריך (הכתוב) להתחיל את התורה, אלא מהפסוק בספר שמות האומר: "הָחֹדֶשׁ הזה לכם (מדובר בניסן. דברים שנאמרו מפי משה ביציאה ממצרים שנחשבים כמצוה ראשונה) ושואל מה טעם פתח (הכתוב) ב-"בראשית" ברא אלוהים וגו'.., ועונה: "משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". (תהלים קיא/ו) כאשר יאמרו אֻמּוֹת העולם לישראל לסטים (שודדים), אתם שכבשתם ארצות שבעת גויים (עמי כנען). אִמְרוּ להם: כל הארץ היא של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם (לעמי כנען) וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. ארץ ישראל נתקדשה בזכות ההקרבה של בָנֵיהָ לשמירה על שלמותה ועל שלמות העם. זה הדבר המקדש את הארץ שנאמר: קְדֹשִׁים תהיו כי אני קדוש אני ה' אלוהיכם (קדשים יט/א) אין לראות בקדושת ישראל כדבר מובן מאליו, רק ישיבתנו בה ומעשינו יקדשו אותנו ואם נתנהג בְּנִגּוּד לַכָּתוּב, לא נהיה זכאים לתואר זה.

הלב הטוב של האדם בישראל

בפרשת בהר מדובר על הַשְּמִטּה בעיקר, לכן הרמב"ם מתיחס לכתוב בה ואומר: שקיום המצוות הכלולות בפרשה מצביעות הצורך בלב טוב. לרצות לגמול טובה לזולתך לא מפני שאתה חייב לו, אלא משום שהוא רואה רוצה בכךוזה הודות ללבו הטוב. דברי הרמב"ם נועדו לחנך את האדם לתת מהונו ואונו לנצרכים, אשר למרות עמלם אינם מצליחים לספק צרכיהם. אסור לאדם להיות שבוי ליצר הקניין שלו, מוטב שֶׁיְּכַוֵּן יצרו לריסון עצמי, כשם שמרסן אדם עצמו בדיני עריות. מצות שילוח העבדים בשנה השביעית מהוה אחד הסימנים ללבו הטוב של האדם. ואומר הרמב"ם עוד, שעשית החסד היא זכות בעבור האדם ולא חובה. בהתכונו לְמִצְוַת המעשרות שנצטווה ישראל לתת וגם למצות הלקט והשכחה והפאה וְהַפֶּרֶט והעוללות שהאדם נצטווה להשאיר לנצרכים שידם אינה משגת בשדה אחרי הקציר, האסיף והפרי מהאילנות והענבים בבציר. כי לאדם יש יְצָרִים שנדרש לשלוט בהם, שלרוב חזקים מן האדם עצמו. לכם כשם שהאדם מצליח לשלוט ביצריו, כך הוא יכול לשעבד יצרו לעשיית מצוות התורה שנמנו בַּשְּׁמִטָּה וכל היתר שנמנו ולא לשעבד יצריו לתאוותיו. "הגבורה" הַמֻגְדֶּרֶת בַּתְּהִלִים זה כיבוש היצר וכאן מדובר ביצר הקנין, ביחוד כשנצטוה כל אחד מישראל שלא לעבד אדמתו בשביעית ולא לאכול מתבואתה ופריה. כיבוש היצר ביחוד כשהוא רואה תבואה בשדהו וענבים בכרמו ופרי בעציו, ובני אדם ובהמות וחיות נכנסים ואוכלין ומחריבין ואין הוא גוער בהם. על זה נאמר: טוב ארך אפים מִגִּבּוֹר ומושל ברוחו מִלּוֹכֵד עִיר (משלי טז/לב) בקשר לכך מסופר כי בתקופת מלכות רומה הרשעה כשגזרה שעבוד או מות על מי שאיננו משלם ארנונה בעבור שנת השמיטה, נועצו ברבי ינאי מה עושים? אמר: פוקו (כלומר צאו וזרעו בשביעית) ולא יעץ להם לעקוף את השמיטה ב"כאילו". לא נהג אף כהלל ב"פרוזבול" לשמיטת חובות שגביתם נעשית על-ידי בית הדין בשביעית כדי להחזירם

לבעלי החוב לאחר השביעית, הוא סבר שאם הצלת נפשות דוחה שבת היא גם דוחה שמטה יען כי הכל נברא לכבוד האדם: כי לֹא הַמֵּתִים יְהָלְלוּ יָהּ וְלֹא כֹּל יֹרְדֵי דּוּמָה (תהלים קטו/יז).

עַל זֶה נאֱמַר אַשְׁרֵי אָדָם הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ

מְקַיֵּם מצְווֹת הַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה רְצוֹן יוֹצְרוֹ

שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁק בִּרְכוּשׁ זֻלָתוֹ וְחַי הוּא בְּתֻמָּתוֹ נְקִי כַּפָּיִם וּבַר לְבָב וְשָׂם כּמוֹרָה דֶּרֶךְ תּוֹרָתוֹ

הוּא יחְיֶה וְיִחְיֶה הָאַחֵר אִתּוֹ

הָיָה וְיִרְאֶה שָׁם אָדָם בּצָרָה מְבַקֵּשׁ עֶזְרָתוֹ

יָחוּשׁ אֶלָיו בְּלִי תְנַאי וְיִוֹשִׁיט לוֹ יַד לְהַצָּלָתוֹ

לֹא בִּכְדִּי אֱלֹהִים בָּרָא הָאָדָם כְאִיׁש חֶבְרָה

כְּדֵי לַעֲשׂוֹת טוֹב לְזֻלָּתוֹ כִי לְכַךְ אוֹתוֹ בָּרָא

לִהְיוֹת אָחִים לַטּוֹב וְלַצָרָה

זוֹ לֹא תֶּאוֹרְיָה וְחָלוֹם בְאַסְפַּמְיָה וְאוֹטוֹפְּיָה

זֹאת הַתוֹרָה וְזוֹ תַּכְלִיתָהּ וְזֶה אֲשֶר צִוָּנוּ יָהּ לְהַבְטִיחַ וְלָדַעַת לְקַיֵּם אֵין תְּנַאי וּבְלִי אמֶר אַשְרֵי אָדָם הַמַתְחִיל בְמִצְוָה וְאוֹתָהּ גּוֹמֵר

וּמַתְמִיד בְכַךְ כִּסְפִירַת הָעֹמֶר