חרפת דרום תל אביב ומגילת רות

בדרום תל אביב התעצמו מרכזי זימה וזנות טרם זרימת גלי פליטים מאפריקה. טרם בואם של פליטים מאריתריאה התרחשה לה חרפת התחנה המרכזית הישנה וחרפת תכנון לקוי של תחנה מרכזית חדשה. ברחוב יסוד המעלה עורערו כל יסודות הקיום ונחסמו הדרכים במעלה הקיום שנים רבות לפני שנחת גונב הגבול הראשון מיבשת אפריקה. כל מה שגנוז בשם היפה "נווה שאנן" נחרך ונצרב טרם בואם של בנים חורגים לאלוהים ולאדם מיבשת אפריקה.

על אוכלוסייה יהודית חלשה ומוזנחת על-ידי כל ממשלות ישראל הוטל עול כבד של קליטת אלפי אפריקנים. על אנשים קשי יום, שחלמו על נווה שיהיה שאנן, הוטל לשאת בחיי יום-יום רחובות צפופים ודחוסים. בתוך המפגש הזה של אוכלוסייה יהודית קשת יום ואלפי פליטים הדליקו נציגי השלטון אש תבערת השנאה. במקום להתמודד עם צרכים קיומיים של קשי יום שיסו אותם בזר, שהגיע לשכונות דרום תל אביב. הלכו לפתרון הקל של מתקן חולות בצפון הנגב והקמת יחידות של ציד בני אדם ברחובות. נקטו בדרך המתעלמת מערכי מגילת רות, אותה נקרא בחג השבועות. מגילה המפגישה אותנו עם פליטים עבריים מהעיר בית לחם, שנאלצו לתור אחר פת לחם באסם בר הרחק מהמולדת, במקרה שלנו בארץ מואב, בעברו המזרחי של הירדן.

בחג השבועות אנחנו נפגשים עם חיים בארץ כנען תוך התמודדות עם מהמורות רעב ומלחמות קיום קשות. התמודדות המחייבת אותנו כיום להיות קשובים לקולות מהעבר שלנו כעם. קולות של נדודים מתוך כאב אחר הלחם אל מעבר לגבול.

הקריאה במגילת רות בחג השבועות המספקת לנו שלל תופעות יחידאיות במקרא. רק במגילת רות נמצא תיאור דמות גברית בזיקתה אל האישה - "אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי" פרק א' 3. הספרות המקראית בדרך כלל מאופיינת בציון זיקתה של האישה, כשהיא נזכרת רק ביחס לגבר - אשת לוט, בת יפתח. חלק רב של המקרים הנשים הן אלמוניות ללא שם, וכל הזהות השמית נתחמת ביחס ובזיקה לגבר. גם כשהן עצמאיות, לרוב הן נמדדות על-פי התועלת שהן מביאות לגבר - לבעל. כך הוא המקרה בתיאור אשת חיל במשלי ל"א - "הָיְתָה אֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחַק תָּבִיא לַחֲמָהּ ... וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ", או באותו ספר בפרק י"ב 6 - "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ, וּכְרֶקֶב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָה".

במגילת רות ניפגש בסיפורה של גיורת מואבייה' שנישאה לבועז, מבני העלית בעירו, בית לחם. רות, בת לעם מואב המנואץ בכתובים, מזדקרת במלוא עוצמתה המוסרית והערכית. היא נותנת שיעור לכל אנשי בית לחם מה זה מוסר. רות עושה להם בית ספר ומכניסה את כל בני העיר הממוקמת בהרי יהודה לרזי רזים של המופת האנושי.

פחד מוות

היותה בת לעם המואבי, שהתורה מנדה אותו ואסרה עלינו לבוא בקהלו, חייבה את חז"ל לשורה ארוכה של התפתלויות והתחבטויות, עד שמצאו פתרון. לדבריהם, התורה באוסרה כל מגע וחובת חרם דורות על בני עמון ובני מואב השתמשה בלשון זכר. במקרה שלנו, על-פי "מסכת יבמות", היות רות המואבייה, נקבה, הרי שלגביה לא חלים ציווי החרם והנידוי לדורי דורות. החרם הוא רק כלפי זכרים. כשם שהמצרים במצרים ביקשו את נפשם רק של זכרים עבריים, כך התורה מחרימה רק זכרים מואביים. אודה, שקשה לי ההסבר הפתלתל שבמסכת "יבמות".

אני מתייחס לפתרון במסכת יבמות, "המכשיר" את רות, בת העם הנוכרי, בת העם המואבי, כהיגד דחוק. עבורי, רות אינה זקוקה לשום הכשר משום גורם הלכתי כדי לקבלה בזרועות פתוחות לחיק החברה היהודית גם אם היא מואבייה, שאביה מולידה הוא מנואץ בתוקף היותו בן העם המואבי. עבורי רות היא דמות מופת באומרה לחותנת קשישה, מוכת גורל שאבדו לה אישהּ ושני בניה "אַל תִּפְגְּעִי בִּי (אל תשכנעי אותי) לְעוֹזְבֵךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי - אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי - אָלִין..." (רות א' 15).

אני מעריץ את רות, שעוצמתה הרוחנית והערכית כופפה הוראה בספר דברים פרק כ"ג 4 - "לא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לא יָבוֹא לָהֶם עַד-עוֹלָם". רות בעוצמתה המוסרית השתיתה דפוס חיים חשוב במסורת ישראל. דפוס המורה לחברה הישראלית את החובה לפתוח את לבה כלפי אנשים, גם בני עמים אחרים, שהגורל התאכזר אליהם כדוגמת רות. אנשים בני עמים אחרים מלומדי סבל, המאצילים עוצמות אנושיות וערכיות. מתחת לרבדים של שנאות אנו עדים לנורמות אנושיות. ארץ מואב פתחה שעריה לפליטי רעב עבריים, ביניהם משפחת אלימלך מבית לחם יהודה לתקופה של עשר שנים. כך גם ארץ יהודה פתחה שעריה לבת ארץ מואב מוכת סבל של אלמנות ושכול. ואילו כיום אנחנו עושים את שאסור היה לנו לעשות - מבקשים לגרש לאפריקה אנשים שברחו מאימתה.

ההיסטוריה הישראלית הרוויחה סבתא רבתא נדירה באישיותה ממנה צמח מלך בישראל, שניווט מהלכים חשובים בהיסטוריה שלה (גם אם נסתייג מהתנהגותו המוסרית). כחברה כיום מי יודע כמה נשים אצילות נפש אנחנו מפסידים בהתעמרות ובבוטות הממסדית כלפי מהגרות עבודה, שאחרי השימוש בהן זרקנו אותן. מי יודע כמה נשים כדוגמת רות, ילדיהן וילדותיהן נמצאים בין כותל בית הספר "רוגוזין" ברחוב עליה בתל אביב. אך מלתעות שררה ושוטרי משטרת ההגירה תלשו יותר מדי פעמים אימהות מבתיהם בשעות לילה והראו להן את הדרך למטוס.

בין הקריאה להשמיד את עמלק "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּוֹר וְעַד שֶׁה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' ט"ו 3) ולהחרים את מואב "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא...עַד עוֹלָם" (דברים כ"ג 4) אני בחרתי בציווים ההומאניים והמוסריים של מגילת רות, מגילה המלמדת אותנו לקבל את האחר, להתייחס אליו בכבוד ואף לפתוח אליו את הלב. למרות האיסור המוחלט להינשא לבן אות בת העם המואבי ועמוני עד דור עשירי ... עד עולם, החיים עשו את שלהם ורות המואבייה נשאת לבן העיר בית לחם. האפולוגטיקה בספרות התנאים והאמוראים, שהאיסור במקרא היה בלשון זכר ולכן אינו חל על נעמי נראה דחוק ומאד לא משכנע.

קריאה במגילת רות חייבת להיות מלווה בדרישה לאמץ את ערכי מגילת רות ולא את ההתלהמות של שרת התרבות, שבחוצות הכרך קראה לעברם של אותם מוכי גורל סרטן. נזכור, לעברה של אפריקה נדדו אברהם אבינו וגם בני יעקב, לעברה של עבר הירדן המזרחי נדדו משפחות מלב ארץ יהודה לתור אחרי הלחם. עד יעבור זעם הרעב והאימה, עד יעבור זעם הפחד מפני מוות המצפה להם, נתייחס למוכי הגורל מאפריקה שגנבו גבולות באמות המידה מוסריות וערכיות של מגילת רות.