עָנְשׁוֹ שֶל רָשָׁע

עָנְשׁוֹ שֶל הַרָשָׁע מָצוּי בְּיָדוֹ עַל רִשְׁעוּתוֹ מַעֲנִישׁ עַצְמוֹ לְבַדּוֹ

וְָכָרָגִיל מַכֶּה בּוֹכֶה וּמִתְאוֹנֵן וּמַשִׂיג הוּא אֶת הַמֻּכֶּה וּמִתְלוֹנֵן

הוּא נִזּוֹן מֵהַהֲבָלִים וּמְעֻדַּד וְלֹא יָבִין שֶׁבְּגִין רִשְׁעוּתוֹ נִכְחַד

וְיָשַׁב יִשְׂרָאֵל בּאַרְצוֹ פֹּה בָּדָד וּבְלכְתּוֹ לְפִי חֻּוֹת אֱלֹהָיו שָׂרַד

וּבַמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל לְאוֹיְבָיו מָדַד

זָר לֹא יָבִין אֵיךְ עָם בָּדָד יָשַׁב הִכָה עַמִים וּבָם לֹא הִתְחַשַּׁב

וְעוֹלָם עַמִּים אֶלֶּה מַט וְחָרַב בִּבְנוֹתָם זְכוֹת שֶׁקָמָה עַל כָּזָב

מִדִּמְיוֹן הַפּוֹרֶה שַל יוֹשְׁבֵי בָּהּ וּהַפַּח שֶטַּמְנוּ הָיָה לָהֵם"נַכְּבָּה"¹

וְלֹא אָבוּ לִלְמוֹד דָּבָר מְהֵעָבָר שֶׁכְנַעַן לְיִשְׂראֵל וְלָהֵם הַמִּדְבַּר² כַךְ בַּתּוֹרָה נִכְתַּב וְכַךְ בְּמִקְרָאָם³ נֶאֱמַר

ההליכה לפי החוק והשמירה על המצוה

חקי התורה אינם ניתנים לתיקון או לביטול לשינוי על-ידי האדם בניגוד לחוקים שמחוקק האדם במסגרתו. על חקי התורה נאמר זה ראה וקדש. ההנחה ביסוד קביעה זו כי בעוד האדם יכול לטעות דבר אלוהים לרבות חוקיו ומשפטיו אמת וקימים לעד. השאלה שמתעוררת כאן היא לעמוד על משמעות המלים: "אם בחקתי תלכו", ובהמשל נאמר: ואת מצותי תשמרו. דברים אלה מבחינה דקדוקית הם כלשון נופל על לשון, כלומר השומר על קיום המצווה הרי הוא הולך לפי החוק. וההולך לפי החק כמי שתוחם לו "תחום" או "סיג" שאין עוברים אותו. משמעות המלה חקוק היא כמעין חקיקה בסלע, זאת גם נאמר בכי תבואו אל הארץ וכאשר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מכאן רבותינו אמרו לתלמידים הצעירים כי: הלימוד כמו חִקּוּק בסלע לא נמחק מְהַזִּכָּרוֹן כלשון הפתגם הערבי שאומר: אִל עִלְם פִילצָעַ'רִי כַּלְנַקְשִׁי פִּלְחָגַ'רִי וַלְעִלְמִי פִלְכָּבָּרִי כַּלְנַקְשִׁי פִלְבַחְרִי. והרי תרגום חפשי לפתגם: "הלימוד בילדות כחריטה בסלע שם, ואילו הלימוד למתבגר ככתיבה על פני מי-ים". וזה חשיבות לימוד התורה בתקופת הילדות, דברה לא ישכח וזה משמעות הפסוק: אם בחקתי תלכו (כו/ג). שכר הליכה בּחֻקּוֹת התורה יקבל ביטוי כך: וְנָתַתִּי גשמכם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הארץ יְבוּלָהּ ועץ השדה יתן פריו (כו/ג,ד). זה שכר טוב לכלל ישראל בארצו ולא רק לפרט. והרמב"ם נתן ביטוי חד וברור לתנאי הכפול שהוא שיטת התקשרות חוזית במשפט העברי. וזה גם קבל ביטוי בפרשה שאומרת בפסק ג' אם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, ותשמרו על קיום מצוותי מובטח לכם שפע, ושלום בארץ ולא יחרידו את ישראל האויבים דאז: עמלק וצאצאיו דהיום, שדינם נחרת להכחד וחרבם לא תעבר בארץ ובפסוק יד' ואילך נאמר ואם לא תשמעו לי ולא תעשו כל המצות האלה ואם בחקתי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם, אפקיד עליכם בהלה ושחפת וזרעתם לריק ועוד כהנה וכהנה. המשמעות המשפטית היא שאם לא מתקים התנאי הכפול לא יקרה כל אשר נאמר. אחד הדברים החשובים בפרשה הוא התחסות אלוהים לעם ישראל שלעולם ישאר עם קטן במספרו ואויביו רבים, לפיכך הוא מתברך בכך: ש"חמישה" (ממנו) ירדפו מאה ומאה ירדפו רבבה (עשרת אלפים). ויגבר על אויביו ולא ישובו עוד ומובטח לישראל עוד: ושכבתם ואין מחריד (כו/ו). זאת אם נדבק בתורה ונלך לפיה בנקיון כפיים ובטהר המדות, ובקיום: ואהבת לרעך כמוך כמצות עקיבא, ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך כדברי הלל.

שכר מצוה מצוה

בפרשה מובטח להולכים על-פי החוק והשומרים על קיום מצוות התורה, עתיד הוא לקבל שכר על על כך מאת הקב"ה, אלא שלעתים השכר לא נראה או אפילו לא מגיע לעושה המצווה. אף על-פי שנאמר: ופניתי אליכם והפריתי אתכם והריביתי אתכם והקימותי בריתי אתכם (כו/ט) זאת לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אשלם שכרכם דהיינו לעתיד לבוא, לא מיד, זה משל למה הדבר דומה? אומר רש"י: והיה שם פועל שעבד הרבה נתן לו המלך לחכות עד שגמר חשבונו הקטן עם האחרים, והתפנה לשלם לו את חשבונו הארוך. כך הקב"ה: בתחילה הוא משלם לאמות העולם שכר מצוותיהם, מפני שחשבונם מועט, ואחרי כן לעולם הבא ישלם לישראל את שכר מצוותיהם, שהוא חשבון גדול. מכאן שאין האדם צריך לצפות לשכר על עשית מעשה טוב שעשה לזולתו, שנאמר: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ"(קהלת יא/1): דהיינו השכר ישמר לך. וטוב שעושה המצוה יראה בעשית המצווה שכרו. מן הראוי שישראל יזכור את כל הטוב שעשה הקב"ה עמו בהוציאו אותו ממצרים והוליכו במדבר ארבעים שנה והביאו אל הארץ אשר הבטיח אותה לו בבריתו עם אברהם אב המון גויים. הקב"ה נוהג למדוד מודד מדה כנגד מדה דוקא לעמו כשהוא מתנהג ככפוי טובה ומואס בחקות ה' ובמצוותיו. לא רק יקצוף עליו, הוא גם ישבור גאון עזו. במעשיו הביא עליו חרב נוקמת ואלוהים יתן אותו ביד אויב. רש"י מתעכב על פרוש הבטוי קֶרִי שזה לא מרי או מרד אלא במובן מִקְרֶה ולא דבר קבוע-עֲרַאי, כלומר לפעמים מְקַיְמִים ולפעמים לא מְקַיְמִים את המצוות. ורבי מנחם בן סרוק, מפרש את הביטוי קֶרִי כמו מניעה לוקח זאת ממשלי שם נאמר: וְהוֹקֵר רגלך - מנע רגלך (משלי כה/יז) אולם אם יִרְצוּ את עונם (לְרַצּוֹת עוונם) וְזָכַרְתִּי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אזכר והארץ אזכר (כו/מא,מב). ואם בזאת לא תשמעו והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי (כו/כז,כח). כלומר תלכו בהפכפכנות פעם כן ופעם לא גם אני אעשה כך בחמרה גדולה יותר.

הנותן חֻקָּה לישראל

בישראל אין חוקה, וכפי הנראה, אם נחכה שתינתן חוקה לישראל משמים, יהיה עלינו להמשיך ולצפות עד שהעם לא יחטא עוד וישמור ללכת בדרכי אלוהים. כפי שצוונו לעשות. דבר זה בימינו הדבר בבחינת משאלה בלתי נתנת להשגה, אף על-פי דלית מאן דפליג שאת זכותנו על הארץ ממשנו על-פי התורה. עם ישראל ראה בזכותו על ארץ זו בבחינת חק בל יעבור. זאת חקת התורה, שישראל ראה בה בסיס איתן לקיום ישראל בארצו. ההכרה של אומות העולם בזכות ישראל על ארצו התבססה על זכותנו הקבועה בתורה ישראל שממנו שאבו עמים את אמונתם ודתם אשר איננה דת משה וישראל. צריך לדעת שבלי התורה לא הי הנמצא צידוק אצל עמי העולם להחליט שלישראל יש זכות על ארץ זו. לא בכדי שבקיום חקת התורה קמה והייתה מדינת ישראל. אשר לחשיבות החוקה גם אם היא כובלת את האדם שילך דוקא לא לפי תאוותיו וולא לפי סטיותיו, ולכן עליו לא להסיר מעליו כבל שהוא חוק יסוד. העושה בניגוד לכך, חוסף עצמו לסכנת ערעור קיומו כעם וכעם על הארץ הזאת. אלוהים בהעניקו לישראל את הארץ התנה זאת בקיום חֻקַּת התורה. לעתים הָחֻקָּה נראית לא נוחה ומגבילה את הרוב מפגיעה במיעוט, לשם כך נחקקה. ועל המבקש לשנותה לדעת כי לאל לעולם חֹסֶן, אפשר ויבא יום והוא יהיה נמנה המיעוט. וִישַׁוֵּעַ דוקה לחוקה שעמל לבטלה, ולהתאימה לצרכיו שאינם עולים בקנה אחד עם מצוות האלוהים.

לָזֶה נוֹסִיף עוֹד וְנֹאמַר

לָרוֹאֶה בַּחֻקָּה קוֹלָר עַל צָוַאר שֶׁבָּה כֹּל הַמֻּתָּר אַסּוּר וְהָאַסּוּר מֻּתָּר

וּמְבַקֵשׁ לִהְיוֹת מִכֶּבֶל מְשֻׁחְרַר וּלְהִתְעַלֵּם מִדַּעַת לַמְצַפֶּה לוֹ מָחָר

ולֹא חָשׁוּב מה הָעֹנֶש או הַשָּׂכָר וּמִשּׁוֹמֵר חֻקָּה נִשְמַר מִכֹּל מִשְׁמַר

הוּא לֹא מִבֵּית סִפְרֶנוּ וְזַר לְעֶמֶּנוּ כִּי סוֹד כּוֹחֶנוּ זו הַדְבֵּקוּת בְּצִדְקָתֶנוּ

הִשָּמְרוּ לָכֶם הָאוֹחֲזִים בַּשַׁרְבִּיט בֶּטֶרֶם תְעַוְתּוּ וּבְפָנֵינוּ יָשָׁר לְהַבִּיט

וְזִכְרוּ אֶת מַשֶּאָמְרָה לָנוּ הַתּוֹרָה לְכוּ בְּחֻקּוֹת ה' לּא תִּפְקוֹדְכֶם צָרָה

וְכִי כֹּל הַסּוֹטֶה מֵהַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט דַּרְכּוֹ לָחֵטְא קְצָרָה ונֶאֱשַׁם וְנִשְׁפַּט

כִּי לֹא יִמָּלֵט אדם הַנּוֹהֵג כִּמְנֻוָל וְלֹא הַמתְחַזֶּה לְצַדִּיק אַךְ נוֹהֵג כְּנָבָל

וְעוֹד נִכְתְּבוּ דְבָרִים רַבִים בְּמִשְנָיוֹת וּבְמִדְרָשִׁים

שֶׁכֹּל הַמְפַזֵּר זְרָעָיו עַל טְרָשִׁים עָתִיד לֶאֱכֹל מִזַּרְעוֹ רַק פְּרִי בְּאוּשִׁים

צָרִיך לָדַעַת שֶׁאֵין מִיָּדָיו מִפְלָט הָלַכְתָּ בְּחֻקֹּתָיו וּבְמִצְוֹתָיו אַל תֵּחַת

כִי כֹּל מְתַעֲתֵעַ בַּחֹק כְּדֵי לַחֲמוֹק לֹא יַצְלִיחַ לְהַטְעוֹת וְלֹא יַגִּיעַ רָחוֹק

וְלֹא כֹּל אָדָם הוּא כְּשׁמְשׁוֹן וְלֹא תָּמִיד מְעַז יֵצֶא מָתוֹק.