למקד את המבט

בדרך כלל פרשת השבוע נָשֹׂא נקראת בשבת שאחרי חג השבועות. כלומר, החג החשוב הזה, האמצעי בין שלושת הרגלים, חל בין פרשת במדבר שקודמת לו תמיד ובין פרשת נשא שעל הרוב נקראת לאחריו. פרט מיוחד הבולט בחג הזה הוא שלמרות היותו רגל בפני עצמו הוא נמשך יום אחד בלבד, בשונה מפסח וסוכות הנמשכים שבעה ושמונה ימים. ולכאורה, מדוע נגרע חלקו של שבועות מחלקם של שני הרגלים האחרים? כ"ק אדמו"ר מליובביץ' מסביר שלא מדובר בגרעון אלא אדרבה, בתוספת; הפסח מבטא את חסדו הגדול של הקב"ה שהוציא אותנו מבית עבדים בלי שנהיה ראויים לכך מצד עצמנו, חג הסוכות מבטא את הגבורה הנדרשת מאתנו לשוב אל ה' ושניהם בתהליך מתמשך.

כלומר, פסח וסוכות מבטאים עניינים פרטיים, חשובים מאוד אמנם, בקשר שלנו עם הבורא יתברך. לעומתם, חג השבועות מבטא עניין כללי שנעלה לגמרי מפרטים, תהא חשיבותם אשר תהא, הוא מבטא את הנקודה המרכזית של הקיום היהודי, את הקשר לתורה ולנותן התורה. נקודה זו של קשר קיימת תמיד אצל כל יהודי, בין אם הוא מודע לקיומה ובין אם לאו, לכן יום אחד של חג השבועות די בו כדי להעלות שוב למודעות שלנו את נקודת הקשר הזאת. וכאמור, החג הזה חל השנה למחרת פרשת במדבר, ביום הראשון של השבוע שבסופו קוראים את פרשת נשא. הדעת נותנת כי אם זו הקביעות בלוח השנה הרי שיש קשר בין הדברים, בין תוכן הפרשות ובין החג.

בפרשת במדבר למדנו על התארגנות בני ישראל, במבנה צבאי ממש, לקראת המסע אל הארץ המובטחת; שנים עשר השבטים חולקו לארבעה מחנות החונים לארבע רוחות השמים, כאשר במרכז ניצב אוהל מועד שבמרכזו הארון ובו שני לוחות הברית. מסביב לאוהל מועד חנו המשרתים בקודש, הכהנים והלווים, ומחנות השבטים מסביב. המסעות נערכו לפי סדר קבוע שהוכתב מראש, מי מוביל ומי מאסף, וגם הלויים חולקו לקבוצות שהוטלו עליהן תפקידים מוגדרים. אבל בכל המצבים, בין בחניה ובין במסע, אוהל מועד עם ארון הברית היו במרכז. זה היה התכנון שעליו למדנו בשבת שלפני חג מתן תורה והמסר הוא ברור: הנקודה המרכזית של עם ישראל היא התורה הקדושה.

לטפל בבעיות כשהן קטנות

בשבת שאחרי חג מתן תורה אנחנו קוראים את פרשת נשא ובה כבר מתייחסת התורה לחריגות אפשריות מהסדר המתוכנן והרצוי. כי הרי לא תמיד ולא כולם מצליחים לשמור תמיד על מבט ממוקד בנקודה המרכזית, בנקודת הקשר של יהודי עם בוראו. אז מה עושים עם החריגים? נקדים ונאמר כי המגמה המיידית היא למנוע נזק סביבתי, נטרול השפעה אפשרית של החריגים על ההולכים בתלם. אז קודם כל מרחיקים את החריגים מהמחנה כמו שהתורה מנסחת את זה בבהירות (במדבר ה'): [ב] צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. [ג] מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ... ...וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. אבל אחר כך מטפלים בהם, מציעים להם דרך תשובה.

על דרך התשובה שלהם למדנו באריכות בספר ויקרא ולא כאן המקום להאריך בזה. כאן רק מוסיפה התורה הדרכה בסיסית קצרה לרעיון ולדרך התשובה: [ו] דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּה'; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. [ז] וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. החריגה כאן היא בעניין שבין אדם לחברו, מדובר במי שנכשל בגזל; הוא נתבע לדין, הכחיש ונשבע שלא גזל. כדי שיוכל לשוב עליו להתוודות על עוונו, להשיב את הגזלה בתוספת פיצוי בשיעור של רבע מֵעֶרְכָּה. ואחרי זה עליו להביא קרבן לבית המקדש ...מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ, עָלָיו... כדי שיתכפר לו גם אצל הקב"ה על שבועת השקר.

יוצא שבשתי הפרשות המלוות את חג מתן תורה - התורה מנחה אותנו, בפרשה הראשונה, להתארגן מראש בסדר נכון - אוהל מועד עם ארון הברית במרכז, מה שימנע מראש מציאות של זהות מבולבלת כי המבט מופנה אל הנקודה המרכזית, אל מוקד הקשר עם הקב"ה. הלוואי עלינו. ובפרשה השנייה היא מנחה אותנו כיצד להגיב לחריגות, התייחסות וטיפול מיידיים. וגם כאן בולט מאוד הניגוד בין ההנחיות של הפרשה ובין המציאות אצלנו, עם הנטייה הממאירה שלנו להעלים עין מחריגות "קטנות" להכיל אותן, עד שהן מגיעות לממדים מפלצתיים וכמעט לא ניתן לטפל בהן. נו טוב, ככה זה כשמוותרים מראש על המסר של חג מתן תורה. אבל כעת כבר אין ברירה אלא למקד את המבט בקשר עם הקב"ה.