הַמְרָדָה

הַחֹק וְהַחֻקָּה שֶׁכֹּל בַּר אֱנוֹשׁ לָהֶם יִשְׁתוֹקֵק

אָפִלּוּ הֵמָּה מְשֻׁנִּים וּמוּזָרִים הֵם נוֹעֲדוּ לְחַזֵּק

לְפִיכַךְ הַחֻקָּה בְּסִינַי נִתְנָה וּלְיִשְׂרָאֵל נוֹעֲדָה

עוֹמֶדֶת לָהּ אֵיתָן מוּל כֹּל הַתְקָפָה וְהַמְרָדָה

כּל חָפֵץ חַיִּים יִשְׁמוֹר עַל חוֹק וְסֶדֶר וּמִשְׁפָּט

לֹא כְּקֹרַח שֶׁהֵבִיא עֵדָה לְמוֹתָהּ וְהַלֵּב נִצְבַט

לֹא יִנְהַג כַּפַּלְגָּנִים אֲשֶׁר תַּאֲוָתָם כֻּלָה בְּיָדָם

שֶמְפַתִּים תְּמִימִי דֶּרֶךְ לִהְיוֹת עוֹשֵׂי דְּבָרָם

מַחֲזֶה זֶה הָיָה וְהִכָּה בָּנוּ בְעָצְמָה בְּלִי רַחֲמִים

הוּא הָיָה בִּלְבוּשׁ רִיב אָחִים שֶׁנִּסְתַיֵּם בְּדָמִים

עַד אָנָא נוֹסִיף לְהִתְפַּלֵּג כְּהִתְפַּלֵג עַמֶּנוּ בִּעִתּוֹ

וּלְחַזֵּק עוֹד רוֹדֵף שְׂרָרָה וְשִׁלְטוֹן כְּקֹרַח וַעֲדָתוֹ

האופוזיציה למשה ואהרן

הדברים המובאים בפתח הפרשה על מעשה קרח לא הזכירו את שושלתו של קרח עד תֻּמָּהּ כי היה צריך להאמר כך: קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב, לא נאמר בסוף היחוס סבא רבא יעקב -"בן יעקב", כי בברכתו בקש יעקב, שלא יזכר שמו בּמַחְלֻקְתָּם של שמעון ולוי לאמור: בקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט/ו), זאת כי מעשהו של קרח נחשב קריאה למרד נגד משה ואהרן שנאמר: ויקהלו על משה ועל אהרן, תאור זה מגלה מצב מְאַיּם. ובכדי לשוות למרידה אופי עממי, נוסף ונאמר שם קרח "ועדתו". קֹרַח צרף נכבדי עם מאתים וחמישים רמי מעלה - נשיאי עדה - ראשי סנהדראות במושגים של ימינו מעין "אופוזיציה" רצינית מול משה ואהרן ובניו. אלא שמרידה זו היא סוג של מאבק מוכר לנו על מַעֲמָד ועל מנויים ובלשון ימינו על "משרות". כפי שזה נשמע מפי קרח עצמו באמרו למשה ואהרן ומדוע תתנשאו על קהל ה' (טז/ג) כי הרי לוי הוא בן יעקב ובני לוי הם: גרשון קהת ומררי לפי זה, משה הוא בן עמרם וקרח בן קהת, הם בני דודים אז מדוע משה ממנה את אהרן אחיו לכהן גדול ואת בניו לכהנים כמשרתים בקדש. מתברר כי הדבר ש"שבר את גב הגמל", שהביא להמרדה היה זה מינויו של אליצפן בן עזיאל על-ידי משה לנשיא על בני קרח. אלא שמשה עשה זאת בצו עליון מאת הקב"ה, למרות היות אליצפן קטן מקרח ובני קהת ובכך התעלם משה מ"הבכיר" יותר כפי שקרח מבהיר זאת כך: אחי אבא ארבעה הם: עמרם, יצהר, חברון, ועזיאל. משה ואהרן, שני בניו של עמרם שהוא בכור של לוי, שמם: אחד מלך - על פיו ישק דבר ואחד כהן גדול (במושגי ימינו אחד נהיה נשיא ואחד ראש ממשלה) מדוע קהת לא ראוי ליטול את הנשיאות? ואתה משה ממנה את הקטן מכולם. בדבריו אלה של קרח יצא המרצע מן השק.

מהות המחלוקת בישראל

שני דברים מביאים למחלוקת בעם ישראל. האחת לשם שמים, לתקן עולם והשנייה והיא גלויה, והשנייה נסתרת ועמומה, היא תאות השררה והכבוד, והיא מופיעה בהעצמה בפרשת קרח. אין ספק שהמטרה של קרח גלויה בברו על המינוי שנעשה ודרישתו היא ליטול אותה מבני אהרן. לו היה קרח בא אל משה בגילוי דעת זה בלבד, לא היה מצליח להביא עמו עדה נכבדה כמו זו שבאה אתו אל משה. מה עשה קרח? התיצב מול משה ואהרן באמרו: רב לכם כי כל העדה כלם קדשים (טז/ג). ברם הַקְדֻשָּׁה באה מאליה ואיננה מוענקת היא צריכה להיות תכלית המחיבת חתירה בלתי פוסקת להשגתה. היא איננה נתון מצוי. מכאן מתברר שמטרת קרח היא להגיע להנהגת העם, לכן היה צריך תמיכת העם קם וצרף נבחרי עם שלאמתו של דבר כּוָּנָתָם איננה ככונת קרח, כנתם היא לשם שמים. קרח נהג כמו מנהיגי ימינו אשר מפריחים סיסמאות ומדברים גבוהה גבוהה כפועלים לטובת העם, ולמעשה כל מטרתם להגיע לשלטון. לכן מנהיגים אלה מפריחים סיסמאות שאין בכונתם לקימם. המדרש מתיחס לעוות ולדמגוגיה שעושים מנהיגים אומר: וַיִּקָּהֲלּו על משה ועל אהרן (טז/ג) מה עשה כינס את כל הקהל והתחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, על משה ואהרן אמר להן: אלמנה אחת הייתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. בָּאת לחרוש אותו אמר לה משה: לא תחרש בשור-וחמור יחדיו (דברים כב/י). בָּאת לזווע אותו אמר לה: שָׂדְךָ לא תזרע כִלְאָיִם (ויקרא יט/יט) באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט ושכחה ופאה (ויקרא יט/ט) באת לעשות גורן, אמר לה, תני תרומה, ומעשר ראשון ומעשר שני, היא הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. כוונת הדמגוג להראות איך משה חוזר ומגביל אלמנה זו בכלכלתה ופרנסתה, והופך את המצוה שביסודה מצוה סוציאלית לעניים, לדבר המגביל ומצר אם האלמנה. המדרש מוסיף עוד ואומר: מה עשתה? מכרה את השדה ולקחה כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן, כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה, תני את הבכורות כדברי ה': כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הַזָּכר תקדיש לה' (דברים ט/יט), אמרה: אין בי כוח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אותן בא אהרן ואמר לה: תני הזרוע ולחיים והקיבה שנאמר: "ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה (דברים יח/ג) ועוד כהנה וכהנה, כך משה ואהרן עושים אמר קרח. אמר כך כדי להעמידם במבוכה ובאור שלילי וכי רק הוא יכול.

הכל היה על-פי הדבור

להצדקת כל המינויים שנעשו על-ידי משה אמר משה לקרח ולעדתו, שהכל נעשה על-פי הדבור כי כך צוה אותי ה' ומשראה שאין הוא מצליח לשכנע את קרח ועדתו באמירה זו, אמר להם, כיון שאינכם מקבלים זאת, אוכיח לכם שיד ה' תתגלה ותכריע לעיני כל כי אמת דברתי, קם ובקש משה מאת ה' אות ומופת לכך. בכך בקש משה להתמודד מול ההתקהלות של קרח ועדתו והתמרדותם בו ובאהרן אחיו, בעיקר מפני שהטילו בהם ספק אם אומנם משה עושה כבר ה' - על-פי הדבור. קם משה פעל שוב על-פי הדבור והעמיד העדה ובראשם קרח במבחן ובנסיון, כדי שֶׁיִּוַכְחוּ שהוא אכן עושה רצון אלוהים באמרו: וה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (טז/כח) אלא שקרח ועדתו מאנו להאמין ואז: ופצת האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אדר להם וירדו חיים שאולה (טז/ל) כך למדו לדעת הנשארים כי המורדים נאצו את הקב"ה ולא את משה. מכאן למדים אנו כי התנהלות האדם בחייו חיבת להיות על-פי רצון הריבון. וזה מתורגם בימינו במושג "רבונות", או רִבּוֹן דהיינו המחוקק אשר מחוקים לפיהם חיב האדם לנהוג. כאן משה נשלח על-ידי אלוהים בשים אותו נביא המביא דברו לעם. בעוד ישום החוקים שמשה הביא בוצעו על-ידי דַיָּנִים וְשׁוֹפְטִים וניהול ענייני העם בוצעו על-ידי הרשות המבצעת היא הממשלה בימינו. לכן דרישת קרח למנות יותר מכהן גדול אחד, נוגדת את מצות האלוהים. מכאן שמשל האלמנה במדרש שהובא קודם לכן, נועד לומר, כי גם אם בני האדם לא מבינים משמעות חוק או מצוה, אינם יכולים להתעלם מהם, עליהם לפעול לפיהן לפיכך נאמר: חוק בל יעבור. ונסכם את אשר קראנו בתמצית תורת החיים הבאה.

מֶמְשָׁל חַיָּב לַעֲמוֹד עַל יִסּוֹד אֵיתָן

כַּךְ יַצְלִיחַ הוּא לַעֲמוֹד בִּתְלָאוֹת הַזְמָן

צָרִיךְ גָּם לַעֲשׂוֹת מִדֵּי פַּעַם בֶדֶק בָיִת

וְלִהְיוֹת זַךְ וְנָקִי וְשָׁקוּף כְמוֹ שֶׁמֶן זָיִת

וּנֶאֱמַר גָם חֹסֶן עָם וְעָצְמָתוֹ בֶּאֱמוּנָתוֹ

הַמְיֶֻּסֶדת עַל מִצְווֹת אֱלֹהִים וְתוֹרָתוֹ

וּבָהּ חוֹזֵר אוֹמֵר וּמַזְכִּיר לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

לִנְהוֹג בַּגֶּר הַגַּר אִתָנוּ כָּמוֹנוּ מִצְוַת אֵל

וְעוֹד מִצְווֹת שֶׁבִלְעֲדָן אָיִן שָֹׁם בַּמַאֲגָר

שֶנּוֹעֲדוּ כֻּלָן לְהַבְטִיחַ לְיִשְׂרָאֵל הַמָּחָר

ומַזְהִיר הוּא הַמֵּזִיד וְהַסּוֹטֶה מְאֹרַח

שֶׁעָלוּל לְהָבִיא עַצְמוֹ לְהִכַּחֵד כְּמוֹ קֹרַח

לְפִיכַךְ כְּדֵי לַשֶׁבֶת בָּאָרֶץ בֶּטַח

יֵשׁ לָשִׂים הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק כֹּרַח

וְאֶת מִבְטָחֶנוּ בְּיָשְׁרַת מַעֲשֵׂינוּ

וְלָשִׂים רַק בֶּאֱמוּנָתֶנוּ מִבְטָחֶנוּ

וְגָם לִשְמוֹר עַל הַמְאַחֵד וְעַל הַמַבְדִּיל

וּבִפְנֵי שֵׂבָה לָקוּם וּלְכַבֵּד הַיֶדַע וְהַגִּיל

וְכִּי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק אֵינָם קִנְיָן הַיָּחִיד

וְכִי כֹּל הַטּוׁעֵן אֲחֶרֶת מַכְעִיס בְּמֵזִיד