מולדתי מולדתי

שמי אלברט שבות, נולדתי בחלב ולמדתי בבית הספר את השיר הזה ששומעים אותו בווידאו המצורף והאמת אהבתי את המנגינה שלו, היא מנגינה יפה ונעימה. מולדתי מולדתי... כך פותח השיר, אני כילד יהודי בסוריה לא היה לי ספק כי אין זו מולדתי, ואני שר את השיר רק כי אני נמצא בסוריה ובית הספר שלי חייב ללמד את החומר של משרד החינוך הסורי. ברחתי מסוריה, הגעתי ארצה, למדתי עבדתי התגייסתי... חלפו להן כ-50 שנה, ואני לא מאמין שאני שומע את אותו השיר שוב מתוך וידאו שצולם באונב' תל אביב העברית בישראל. עד כמה שאני יודע משרד החינוך הישראלי שולט בישראל, לא משרד החינוך הסורי הבעת'י. תסלחו לי אבל באמת אני מתכוון לזה: מדינת חלם כבר גדולה עלינו, צריך למצוא משהו יותר קטן שיתאים למידתנו המצומצמת. בוש ונכלם מעצמי, המדינה שלי יכולה להיות כל דבר רק לא דמוקרטית.

אתם רואים בווידאו המון יהודי שעומד דום לזכר הנכבה ושר את השיר הלאומי של הערבים באמצע העיר העברית תל אביב, באונב' של ת"א והבעיה איפא, האם זאת דמוקרטיה? כלומר האם הכל מותר בדמוקרטיה כולל הדריכה על המדינה וסמליה ורגשותיה. הבעיה העיקרית שהממשלה לא נותנת את הדעת על המצב האבסורדי הזה. היא לא מתייחסת לזה, היא מתעלמת; הבעיה היא איתנו לא עם הערבים. הבעיה היא לא "הם" הבעיה היא "אנחנו" ובעיתינו העיקרית היא "ביבי", שעוצם את עיניו מדעת וראשו מלפעול וזה לא אומר לשלוט בראש מורם על עם אציל, זה אומר לשלוט על הכיסא שלו. הבעיה האמיתית שלנו היא "הוא" ולא "הם", אם אתה שולט תשלוט ואם לא פנּה את כיסאך ולך הביתה בראש מוטה לאדמה!

הטומאה והבל הרוח לא נמצאים בת"א ולא באוניברסיטה שלה, ההבבל והחרפה האמיתיים נמצאים בירושלים. היכן נמצאת הממשלה המעלימה עין מהמציאות ומתכחשת לה? הבעיה שלנו היא לא הערבים ולא התל אביבים ולא השמאלנים וגם לא הבג"צניקים, הבעיה שלנו היא האנשים נמוכי קומה השולטים למען הכיסא ומתעלמים מהעם האציל הנמצא עאלאק תחת הנהגתם.

נצמדים לכסא

ידידי הבעיה שאני בוחש בה היא לא מסוג הקונפליקטים הנפתרים מאליהם עם הזמן. הבעיה שלנו היא פנימית ארצישראלית והיא לא עם אחינו השמאלנים, הבעיה היא עם אחינו הימנים שבשלטון השולטים בשמנו אך לא מייצגים אותנו כי לא עושים בשמנו, הם מנסים ללכת על חבל דק וכאילו שולטים בשם הימין, אך הלכה למעשה הם לא עושים מאומה מלבד לשמר את המצב הנוכחי בו הכיסא שלהם מורם בעם והעם מרחף באוויר.

אלה הן טענות הרחוב הישראלי ברובו המוחלט והמתנגד לקביעה הזאת שיקום. עם זאת ישנן במקביל טענות שמנגד. ישנן הרבה בעיות, הדברים זזים לאט. ביבי פועל בהרבה מישורים לאט-לאט אבל בטוח. יש בכנסת, וודאי בממשלה, אנשים שמאוד מאוד חשוב להם עם ישראל. הם בטח לא מחפשים "לשמור על הכסא" אלא מחפשים ליישם את מדיניותם בבטחה.

ושלא יהיה לכם ספק: אנשי הימין "שלנו" בכנסת ובממשלה באים עם אג'נדה ותוכנית ועם תשוקה לדחוף לפעולה, אבל מהר מאוד הם נרדמים על ההגה ולוקחים לעצמם יותר ויותר סייסטה - שינת צהריים, ובסופו של יום כן הם מתרגלים לכיסא ונצמדים לו. זו האמת לאמיתה ושלא תפנו אלי בטון המבוגר האחראי כי אני מכבד את הטון שלכם הגם ולא הייתי משבצו בדיון הזה.

רבותי בעלי הטון האחראי, הנני להסכים איתכם מעומק ליבי כי הדברים נעשים לאט ובשקט, אבל גם בתהליך איטי ומחושב צריך לשמור על רצף מעשי ורעיוני, אולם המציאות מראה לנו כי הבעיות הפנימיות שלנו, כזו למשל שהיצגתי לעיל בווידאו, התנתקו מהרצף הרעיוני. הרעיון המקורי בגדול אומר שאנחנו מדינה יהודית עצמאית גאה אך הרעיון הזה מתפורר לנו בין הידיים, הוא נותר רעיון בדיד בין רצף הרעיונות הדמוקרטיים שמבודדים ומנתקים אותו בשיטתיות מדהימה ממקומו. האחריות לזאת מוטלת על הנרדמים במשמרת המנהיגותית והמסתתרים מאחורי אותו רעיון דמוקרטי שסותמים בשמו את פיותנו המבקשים לפעול לעשות לתקן למשול-כאשר כל מבוקשם הם, השולטים היושבים בכיסא המרופד הוא לשלוט בשקט בלי להרעיש, וכאן הם מתחברים עם הפייק-אידאה כי הדברים נעשים לאט ובשקט.