אנו מתקשים להעריך את עוצמת הטירוף בסיטואציה העזתית, כי אנחנו יצרנו אותה. ההתיישבות בעזה הייתה ה"בייבי" של רבין וחבריו. מהעבודה ועד לליכוד שררה הסכמה שהרצועה תסופח למדינת ישראל. עד אוסלו הפער הנוכחי, העצום, בתנאים הביטחוניים והסוציו-אקונומים בין הרצועה ליו'ש לא היה קיים. הוא נוצר כתוצאה מהיישום בעזה של פתרון-שתי-המדינות, עד לסופו המר: הנוכחות היהודית, האזרחית והצבאית, חוסלה. הבתים פוצצו. בתי הכנסת היו למאכולת אש. אפילו המתים הוצאו מקבריהם וגבול בינלאומי סומן מסביב לרצועה בצפייה להתגשמות "חזון שתי המדינות השוכנות בשלום ובביטחון זו ליד זו".
ההמשך ידוע. מלחמת דמים בין שני ארגוני טרור והקמת מדינת טרור חמאסית שהנחיתה טילי 'קסאם' על ישראל. זה היה הרגע בו ירדה המדינה מן הפסים וגלשה לעבר המציאות ההזויה הנוכחית: במקום לחזור בה מן "ההינתקות" המבישה שהתגלתה כטעות פטאלית ולהחזיר לעצמה את השליטה ברצועה, היא העדיפה לטפל בקסאם, בסימפטום ולא במחלה, והמציאה טיל שמפוצץ את הקסאם במעופו. בכך גילתה גאוניות טכנולוגית עם אידיוטיות פוליטית, הברקה טקטית ביחד עם כשל אסטרטגי. התוצאה - בצורת מנהרות טרור - לא אחרה לבוא. ושוב חיפשה ומצאה ישראל תגובה טכנית, לא מהותית, לבעיה - פטנט ייחודי לחשיפת מנהרות בעומק. על כך השיבה עזה בצעדת רבבות לעבר הגבול, בהשראת מלך מרוקו שהציף את גבול מערב-סהרה הספרדית במאות אלפי צועדים, ואלה הבריחו את חיילי ספרד יחד עם מדינתם. וגם לכך מצאה ישראל תשובה, אך של "ראש קטן" בלבד: צלפים. המהלך הנגדי של החמאס גאוני בפשטותו: עפיפונים פשוטים, והם מעלים באש את הנוף הציוני.
ועדיין כל החורבן הזה אינו משקף את מלוא האסון שחולל 'חזון שתי המדינות'. למרות שהסמכות השלטונית על עזה עברה לחמאס, העולם לא שחרר את ישראל מן האחריות והמחויבות לרווחת ערביי עזה. למה? מפני שהארץ אינה ניתנת לחלוקה. וכך קרה הלא ייאמן: במקביל לתוקפנות היוצאת מעזה, ישראל מעניקה לה מים, חשמל, עד 1,000 משאיות ליום אספקה, אשפוז רפואי (אפילו למשפחות מנהיגי המחבלים), ושיווק לתוצרתה. לשיא טירוף המערכות מגיעה ישראל כשהיא מספקת מלט שרובו נועד לחופרי המנהרות שמתוכן אמורים להגיח רוצחי אזרחיה.
תיעוב הדדי
אבל יש היגיון בשיגעון. ממשלת ישראל נמנעת מלכבוש את הרצועה כדי שלא תצטרך להעבירה, נקייה מן החמאס, לידי האויב היושב ברמאללה. אולם את התשובה המתבקשת באמת לא העלו כלל על הדעת: ביטול "ההינתקות", החזרת שלטון-העל הישראלי ומתחתיו אוטונומיה מקומית, החזרת היישובים היהודיים למקומם. וכך נשארנו תקועים בעזה בסמטה ללא מוצא, סמטת שתי-המדינות.
"תהליך שלום" אחר שנועד גם הוא להגשים את חזון 'שתי המדינות' הוא 'אוסלו', שזמנו נקצב ל-5 שנים ובפועל תוקע את יהודה ושומרון כבר כמעט 25 שנים. מהותו - שעטנז, ספק אוטונומיה ספק ריבונות, זירה לתיעוב הדדי ולמלחמה קרה. עם זאת, התנאים ביהודה ושומרון רחוקים עדיין מאסון-שתי-המדינות של עזה, ולכן מצב התושבים, יהודים וערבים, טוב לאין ערוך.
טילים, מנהרות, מצעדים עוינים ועפיפוני טרור אינם יכולים לצאת מיו"ש, כי האזור מרושת במאות התנחלויות ומאז דיכוי האינתיפאדה השנייה שעלתה בלמעלה מ-1,500 הרוגים ישראלים, צה'ל פועל שם בחופשיות, משוחרר מכבלי אוסלו. הורדת רמת הטרור והקשר הכלכלי לישראל נותנים את אותותיהם באיכות החיים וברמת החיים של התושבים. עד כאן הצד המואר. הצד האפל מתחיל היכן שישראל שומרת על
הסכם אוסלו ככתבו וכלשונו:
בחינוך, שמן הגן ועד לאוניברסיטה מעמיד דור אחר דור של שונאי ישראל ותומכי טרור.
בתעמולה ובתקשורת, שדרכם מופצת הסתה פרועה, עתים נאצית, בעולם כולו.
בזירה הבינלאומית, בה ישראל נוחלת מפלה אחר מפלה.
בטיפוח הטרור, בין היתר מתוך כספים שישראל מעבירה על-פי הסכם אוסלו.
בחתירה תחת הנוכחות ישראלית ב'אזור C', תוך הסתייעות במעצמות זרות.
זו מורשת אוסלו, וכל עוד לא נעקרה מן השורש היא תטרפד בשיטתיות, דור אחר דור, כל סיכוי לשלום.
וכמו בעזה, גם ביו"ש מחזיק העולם את ישראל אחראית לרווחת נתיני רמאללה, למרות האיבה והארס שהם שופעים כלפיה. ועדיין לפי דגם עזה - הם מפארים ומפרנסים את רוצחיה, וישראל מספקת עבודה ל-100,000 מהם, 20,000 בהתנחלויות.
ומעבר לזה, הכל, כולל האו"ם, הפתח והשמאל הישראלי, תמימי דעים שהמצב הקיים, המשמר את שאריות אוסלו, אינו יכול להמשך.
אם כן, איך יוצאים מזה? על כך היה משיב יוסף פותר החלומות, ששני החלומות, זה של עזה וזה של יו"ש, אחד הם, אבל להתחיל צריך ביו"ש: הממשלה תבטל את אוסלו והכנסת תחיל את הריבונות על השטח כולו. מכוח הריבונות הזאת תחוקק הכנסת אוטונומיה לערביי יו"ש, שתעניק להם מידה דומה של שלטון עצמי למה שיש להם היום, אך לא תאפשר להם לנצל את מערכות החינוך, המדיה, הדיפלומטיה וכספי הציבור למעשי איבה נגד מסגרתה הריבונית, הלא היא מדינת ישראל. אזרחות, להבדיל מתושבות קבע, לא תוכל האוטונומיה להנפיק, שכן כל א"י המערבית מהווה רק 23% מ"פלשתין" המנדטורית. את כל השטח הנותר, למעלה משלושה רבעים של הארץ שנמסרה לבריטים לטובת 'בית לאומי לעם היהודי', תופסת היום הממלכה ההאשמית הירדנית שעד לשנת 1988 כל ערביי יו"ש היו אזרחיה. חומר למחשבה.
רק לאחר שהדגם החדש של אוטונומיה יוכנס ליו"ש ויתפקד שם, ניתן יהיה ליישמו גם בעזה (כשיאלצו אותנו לחזור אליה). כי כלל אחד לשניהם: לא ייתכן לדרוש מישראל להיות מחויבת, ולקחת אחריות, לנעשה ברמאללה ובעזה ללא קבלת סמכות, וסמכות צומחת מריבונות. רק מכוחה תדאג ישראל לביטחון ולרווחה לבני שני העמים, לא פחות מכפי שהיא כבר עושה היום, ובהצלחה יחסית טובה, בתוך הקו הירוק ובירושלים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
